רעייתי ואני רואים עצמנו כמבורכים. בשעה שיש עדיין בתי אב מנותקים מזרם החשמל יומיים אחרי פרץ הסופה, אנחנו לא היינו בעלטה אלא שלושים שעות. מה נלין? שלושים שעות. לא אור. לא כיריים. לא קשר טלפוני יציב ורציף, רוב שעות היום והלילה קשר מת. תאורת ההטענה נאספה גם היא אל עמיה. איננו צעירים. חששנו ממעידה במדרגה. בקיפול שטיח סורר. בהיתקלות ברהיט. ישבתי כל הלילה ליד להבת נר כי אי-אפשר להשאיר נר בוער כשאדם ישן ואי-אפשר להשאיר אדם ישן בעלטה גמורה שמא יצטרך לקום ולהתבלבל למעידה בלתי נמנעת.
עשיתי כמה וכמה פרקי זמן קצרים במכוניתי להאזין לחדשות. רעייתי חששה כי אמעד בדרך בין עצי הגדם. הסערה עקרה את היפים בעצי הגן שלנו. היא העדיפה כי אשאר בבית בלי לדעת מה קורה. חברת החשמל ממילא מילאה את פיה מים ולא הודיעה אלא שאין היא עומדת בעומס השיחות ועל כן היא לא עונה לאיש. אם עלטה - אז בכל. גם במידע. ראשית במידע. אבל איננו מלינים. יש גרוע יותר. 48 שעות. חמישים שעות. לא כל העולם. לא כל הארץ. רק כמה עשרות אלפים. מה זה כמה עשרות אלפים אל עומת עם ישראל חי?פרופורציות, אחיי ורעיי, פרופורציות..!
אבל, עם שאיננו מלינים אנחנו מצטערים. צער עמוק. צער כואב. יש דבר כזה כמו צער כואב. אין בעולם חוט חשמל שאין סופה יכולה לקרוע אותו. אבל לא צריך להיות בעולם חוט המקשר בין הרשויות המספקות שירותים לאדם באשר הוא אדם שייקרע עד שאי-אפשר לתקן אותו בזמן סביר, בזמן המאפשר לאנשים לחוש שיש להם מקום במפת הדאגות לאזרח הפשוט במדינה היהודית החומלת האוהבת הזאת. היהודית הדמוקרטית, או מבסדר הפוך... הקרע הזה בין האדם לאזרח בין כל כך הרבה רשויות, הוא צער כואב.
לא אמנה. לא אתחיל בדואר, ואעבור לטלפונים שאינם עונים, ולשירותים שאינם מכירים בשנת 2015 אלא בפקסים שאין איש בעולם יודע אם הגיעו, ולא בעיכובי חיקור דין, ולא בפערים המפלצתיים בין עשירונים למעלה לבין עשירונים שלמטה, בכלכלה בפרנסה בחינוך. לא אמנה את הכל. לא את העגבניות שנעלמות עם שרב ולא מדפי המרכולים המלאים בתוצרת בעבורה נגבים מחירים המבטיחים תשואה מטורפת ליבואני מזון. לא אמנה את התורים המסכנים את הנפש ממש בחדרי ההמתנה בבתי החולים ולא את הזיהומים האורבים למאושפזים. לא. אומר רק כי ככי הצער הכואב על שהאדם האזרח אם יהודי הוא אם ערבי, אם איש הוא אם אישה, אם נער הוא אם זקן, הוא צער המערער את התקווה ביכולתה של המדינה להתאושש מן האסון של הינתקות החוט המחבר בינה לבין תושביה התלוי על עמודי שבעה של קיומנו שקרסו, לא בסופה, כי סופות כבר היו וסופות עוד תבאנה, אלא מעט מעט מתוך עיוורון במקרה הטוב, מתוך רשלנות, יוהרה, עיסוק בגורלות גדולים תוך מחיקת הגורלות הקטנים של מיליוני האנשים והנשים שאינם חשובים עוד כבעלי ערך ו
כבוד. קשה יהיה לתקן את התקלה הטרגית הזאת. זה מצער וכואב. מצער שזה כך, וכואב שזה כנראה לא ישתנה בעתיד הנראה לעין אם כי כבר לא כל עתיד נראה עוד לעין...
חוסר האונים משגע. מטרף את הדעת. והמלל הנשפך כמים מפי מי שראוי היה כי ישתוק לעת כזאת ויסתלק לפינה פרטית קטנה בה הוא יכול לעשות תשובה כי יותר מזה הוא בנראה כבר לא יכול לעשות, המלל הזה מקוממם. אנחנו, רעייתי ואני כבר זקננו. איננו מלינים, כבר אמרתי, רק מצטערים צער כואב, גם זאת כבר אמרתי אבל איננו חסונים עוד דיינו לעשות מעשה ולהתניע מכוחנו שינוי שיציל את הארץ הזאת מעצמה. אבל אתם, צעירים בגיל התושייה והעשייה, עשו דבר. אל תלינו. עשו. אם אינכם יכולים גם אתם, ירחם עלינו ה', ואם אתם יכולים, ואינכם אלא מלינים, ירחם עליכם ה'.
