האחת בערוץ 10 הנאבק על קיומו, השנייה מערוץ 2 הדשן, והשלישית מערוץ 1 העומד בפני רפורמה מערכתית. כל אחת טאלנטית מוכשרת, שנבחרה על סמך כישוריה ועל סמך תרומתה לערוץ אותו היא משרתת. לשלושתן פנים יפות ולמרות זאת יש פער גדול בהגשה בין האחת לשניה.
תמר איש-שלום מאירת פנים, מדברת אליי ולצופים בגובה העיניים, מישירה מבט, לא עוצרת מרואיין תוך כדי הראיון, אלא אם צריך לכוון אותו כי ירד מהליין. יודעת דברים רבים, לא מנסה להתנשא על מרואיינים, מרשה לעצמה מדי פעם בפעם לא להיות פורמלית, אלא להכניס גם כמה הערות מבדחות או כאלה התורמות לדיון. בקיצור משיגה את מטרותיה מבלי לכפות עצמה על הציבור.
יונית לוי ותיקה מתמר, אולם זו מגישה מזן אחר. היא תמיד חמורת סבר, רק לעיתים רחוקות עולה חיוך על שפתותיה, יושבת על העוקם, ובוחנת במבט עקום את המרואינים שלה. נוהגת לתת פתיחים ארוכים לאייטם הבא, ולא מפחדת להיכנס במרואיינים שלה. היא לא בדיוק המגישה שאני רוצה לראות מול פניי בשמונה בערב. זה בנוסף לפרסומות הרבות שמתלוות לכל מהדורת חדשות, גורמות לי להדיר עיני מהחדשות בערוץ זה.
השלישית
גאולה אבן, אישה דעתנית מאוד, אוהבת לשאת נאומים ארוכים לפני שהיא נותנת את זכות הדבור למי שנמצא באולפן, תמיד מכניסה את תפישות עולמה לתוך ההגשה, וכנראה שהיא שמשה דגם למחוקקים שרצו להכניס את סעיף ההשתקה הידוע לשמצה. מראיה חביב - והיא שלא כמו יונית, יושבת ישר על כיסא רם ונישא, נושאת דבריה ברמה, אין פרסומות ואין פרומואים כמעט בכלל, דבר שמאפשר למי שצמא לחדשות ולעידכונים להישאר בערוץ הזה, לזמן המוסף מבלי לזפזפ הלוך וחזור.
אני תוהה עם עצמי, האם הערוצים הללו טורחים מדי פעם בפעם לערוך סקר שביעות רצון מהתוכניות השונות. כן, אני יודע, יש מדידת רייטינג, אבל הרייטינג לא יענה על הכל, וצריך לעשות מחקרי עומק אישיים על-מנת לעמוד על הלכי הרוח.
