עניינית, ישראל רק תפיק תועלת מהצבת מצלמות בהר-הבית. גם הכרזת ראש הממשלה כי לא-מוסלמים לא יורשו להתפלל שם, שלילית ככל שתהיה מבחינה עקרונית, אינה משנה מאומה מן המצב הקיים.
ובכל זאת מתבקש לשאול: ומה ה ם מוכנים להכריז? איזה מחוות ה ם מקבלים על עצמם? התשובה היא - אפס מאופס, וגם איש אינו מצפה מן הצד הערבי שייתן משהו. כי זה הכלל: ערבי מתפרע והיהודי, אחרי שנשפך דמו בפרעות והוא הצליח להכות את הפורעים ולשתקם, עדיין צריך לשלם להם. שלא להשאירם, חלילה, עם סטיגמה של מנוצחים, שלא ירגישו פגועים ומרוב עלבון יהפכו חלילה לסרבני שלום.
וכך זה נמשך סיבוב אחרי סיבוב והאידיוטים של השלום אינם רואים שאדרבה, מתן פרס לפורעים רק מגביר את תאבונם לנסות שוב ושוב. יש כאן גם פסיכולוגיה בגרוש, שרואה את ההמון הערבי התוקפני כמביע "זעם" ואת תפקידו של הקורבן היהודי - להרגיעו ולפייסו או לפחות להיראות כמוותר לו או כנסוג מפניו, כדי להציל את כבודו. כי הוא המקופח הנצחי, הוא זה שתמיד 'מגיע לו' עוד משהו מידיו של בן-הציוויליזציה שאותו תקף, ולא כל שכן כך, אם קורבנו הוא יהודי.
לכן, כל ההתנפלויות הערביות על היהודים - מהומות, 'מאורעות', אינתיפאדות או מלחמות - הסתיימו תמיד בצעד יהודי לאחור.
באחד ממערכוני ה'גששים' - פולי, מנהל מעונב של בנק, שוקל בהיגיון את עלות הדרישות המופרעות של שייקה, פרא-אדם שמאיים עליו ובידו פח מלא בנזין, מול הנזק הצפוי לו משריפת הבנק, ומוותר ונסוג. אולם פולי, ה'יורם' המתורבת, אינו יודע ששייקה רק משחק אותה פרוע ועילג והאיפור הגס מסתיר מתחתיו ערמומיות מחושבת. בסוף יוצא, ששייקה הכביכול "אהבל" עבד על פולי, הכביכול "אינטליגנט".
ברוח זאת היה מובן מאליו לכל הצדדים בשיחות רבת עמון, שאם רוצים לשים קץ לסיבוב הדמים הנוכחי, חייבים לתת לערבים מחווה כלשהי "להצלת פניהם" ולחפות על כישלונם, וזה מחזיר אותנו אל העיקר: גם אם נתניהו עניינית לא נתן להם כלום (בהנחה שאין מסתירים משהו מאיתנו), חינוכית - הוא גרם נזק. כי הגיע הזמן שפולי יסיר את העניבה ויהפוך את הפח על ראשו של שייקה, ואז - או שיתברר שהפח היה בכלל ריק, או ששייקה האלים יתחיל סוף-סוף לחשוש להידלק גם הוא.
כדי שלא נישאר תקועים עם הגששים, הנה סקירה היסטורית קצרה, כיצד השיטה עובדת. הפרעות הערביות התחילו כבר בשנים 1920-1921. לאחר שהמהומות דוכאו ואנחנו קברנו את מתינו, המילה האחרונה נשארה למרצחים: שר המושבות ו
וינסטון צ'רצ'יל הגיע לארץ, ניתק ממנה שלושה רבעים, כל מה שממזרח לירדן, ונתן לערבים. והנציב העליון החדש, הרברט סמואל היהודי, הגביל את העלייה ומינה את מחולל הפרעות, חג' אמין אל חוסייני, למופתי של ירושלים. השאר - היסטוריה.
עם הישגים כאלה, מה הפלא שב-1929, שנת תרפ"ט הנוראה, המופתי חזר על התרגיל, אבל בקנה מידה נורא הרבה יותר? מעשי הטבח בחברון, בירושלים ומוצא, בצפת, בחולדה, ועוד, ייזכרו לדראון עולם.
ושוב - הפרס ניתן למבצעי הפוגרומים: שתי הוועדות שמינו הבריטים לחקור את הגורמים למהומות הגיעו למסקנה שיש לפייס את הערבים, ובהתאם לכך פרסמה הממשלה הבריטית בשנת 1930 את הספר הלבן של הלורד פאספילד, שצמצם את העלייה היהודית והגביל רכישת קרקעות ע"י יהודים.
הצלחות תרפ"ט הזמינו את ההמשך, שהגיע ב-1936 וזו כבר הייתה מלחמה של ממש, שנמשכה 4 שנים והניבה לערבים רווחי עתק בצורת הספר הלבן של 1939. ערב שעתנו השחורה ביותר, כאשר היינו זקוקים לבית הלאומי יותר מאשר אי-פעם - ננעלו שעריו בפני אחינו האומללים והם הוסגרו לעוצבות הרצח ולתאי הגאזים.
הכלל הממאיר, שהערבים לעולם אינם יוצאים ממעשה תוקפנות ללא שכר, נשמר גם אחרי הקמת המדינה. לא נאריך. תמצאו, שתמיד, אחרי כל מלחמה, השארנו בידם משהו משלנו, כדי שלא נצא אנחנו כמנצחים והם כמנוצחים. אולי - חוץ ממלחמת 6 הימים, ואכן את זאת לא סלחו לנו עד היום שונאינו בעולם ומשנאינו ממחנה השלום. אל השיא בתיגמול התוקפנות היגענו אחרי יום הכיפורים. למרות שבדמם של למעלה מ-2600 בנים היה זה המפואר שבניצחונותינו, מצרים קבלה חינם סיני מפותחת - כולל בארות נפט, שדות תעופה וכבישים - ולסוריה מסרנו את קוניטרה, את ראש החרמון ושטחים אחרים. ובזאת זרענו את זרעי המלחמה שבאה אחריה.
גם בעתיד לא תיפסק שלשלת הדמים, עד שלא ננהיג כללי משחק חדשים: שאין פתרון ללא ניצחון ואין מתן פרס לתוקפן, כי אם להפך - על כל סיבוב דמים שיכפה עלינו ה ו א ישלם את המחיר, ולא יהיו עוד שני קני מידה - אחד ליהודים שמהם תובעים את האמת ואחד לשקרי הערבים, אותם עוטפים במין חן מזרחי ולהם מייחסים אחריות מופחתת.
ספק, אם המחוות הסמליות שנתניהו השאיר ברבת עמון יספיקו כדי להשתיק את המסיתים והפורעים. וככל שהסיבוב הנוכחי יארך ומפלתם תהיה יותר גדולה, כך יגדל הלחץ הפנימי להסתיר את ניצחוננו מאחורי עוד נסיגות ו-וויתורים. הפגם הגנטי הקרוי "תסמונת תולעת יעקוב" שוב יעשה את שלו, ומי יודע איזה אסון הוא יביא עלינו. וכמו שאת אסון אוסלו הבאנו על עצמנו אחרי ניצחוננו באינתיפאדה הראשונה, ואת אסון הגירוש אחרי ניצחוננו באינתיפאדה השנייה, כך מפעל ההתנחלות עלול להיות קורבן הניצחון באינתיפאדה השלישית.
מומלץ להתכונן כבר מעכשיו.
