שופטי בג"ץ חיים בשוויץ או בהאג?

חזית המוראל וההסברה אזרחי ישראל ניצבים, בגבורה רבתי, מול טרור אישי, חסר כתובת להשבת מלחמה שערה. מדינת ישראל ניצבת, בחולשה רבתי, מול מיתקפה תקשורתית שקרית בתקשורת העולמית. האלוהים של אויבינו המוסלמים הוא אלוהי רצח, זוועה ושקרים מבויימים לאחז את עיני העולם. שתי זירות עיקריות למלחמה נואשת זו: מוראל הלאומי וההסברה הבינלאומית. לאסוננו הלאומי יש לנו הפרעות קשות גם מבית, ובכללן משתי רשויות-על בתחומן: הבג"ץ (וכן היועה"מ) ו...הרבנות הראשית. ואפרש שיחתי הכאובה:

אנחנו במלחמה! עקובה מדם ושטופת דמעות. מרכיב חשוב בכח העמידה הוא המוראל הלאומי, שהרי חיילי המערכה הנוכחית הם האזרחים מן השורה, מול אספסוף אזרחי מתפרע. יועצים רבים, ובראשם אישי ביטחון, מציעים להרוס את בתי המפגעים, כאקט מלחמתי-ביטחוני ולא מכח שיפוט צבאי או אזרחי. מוצע עוד, לשלול אזרחות מן המשפחה הקרובה, להחרים את רכושה ולגרש אותם אל מרחבי האוקיינוס המוסלמי.

ברור לכל ילד, פרט לשופטי בג"ץ המרווחים בכורסותיהם, שצעדים אלו אינם ענישתיים-מידתיים אלא הרתעתיים ופסיכולוגיים, להעלאת המוטיבציה הלאומית שלנו ולהנמכת זו של האויב. והבג"ץ לא מרשה! פגיעה באושיות הדמוקרטיה! ברור לכל ילד, פרט לשופטי בג"ץ וליועץ המשפטי, שבשדה קרב שוררים חוקים אחרים. ברור לכל ילד, פרט לשופטי בג"ץ וליועץ המשפטי, שאמצעים אלו הינם חירומיים, ולעת אשר כזאת לא ניתן לשַמֵר חיקוקים ונהלים 'שוויצריים' של ימות השיגרה. ברור לכל ילד כי הבג"ץ המעכב, והיועץ המשפטי, מובילים להתאבדות לאומית שלנו על מזבח דת-האג, כתמונת ראי לשהידים הנושקים לחרבם המוסלמית.

יודע אנכי שיעילות צעדים אלו שנויה במחלוקת, ולא ניתן להוכיח תוצאות בטווח קצר. אך בעיני זה אסון לאומי כשבג"ץ תוקע מקלות משפטיים בגלגלי הביטחון המערכתי, ומסייע בעקיפין להקרבת בנינו ובנותינו למולך הדמוקרטיה.

אני קורא לבג"ץ לרדת מן האולימפוס והכורסאות, ולהסתלק בעת מלחמה בפועל (גם אם לא הוכרזה) מכל פסיקה כנגד רשויות הביטחון הלאומי, בטענה של אי-שפיטות מלחמתית, או בכל דרך מפותלת אחרת כפי שהם יודעים...

הרבנות מסייעת בעקיפין לשקרי-אויב

ומכאן לחזית השנייה: ההסברה הבינלאומית בחזית השקרים הנבזיים. כל ינוקא יודע שעלילת השתלטות יהודים על הר-הבית היא מכזבי עלי-בבא ושודדיו. זו מלחמת קודש של מוסלמים מוסתים הנחלצים נגד צלבנים מדומים הזוממים להרוס את מסגדם בהר-הבית. והנה הרבנות הראשית מתערבת בדיוק בזירה זו ע"י כרוז "איסור 100 רבנים" להכנס להר, ומשחקת ליד אויבינו, לאמר: "צודקת הקריאה ליהודים לסגת מן ההר הכבוש". זה פשרו של הכרוז לעת הזו, שאם לא כן מה ראו ברבנות לפרסם הלכה בנדון? כלום קיימת נהירה המונית שראוי לעצרה? וכרוז נוסף בצדו יוכיח: כמאה אקדמאים (דתיים?) פרסמו מינשר שלא לבקר בהר ולעצבן את המוסלמים. ועוד, אם אכן הכרוז הוא א-פוליטי כיצד נעדרת ממנו הדרישה ההלכתית לאסור על עליית נכרים?

ובכלל, האם הרבנות מפרסמת פסקי הלכה בענייני ציבור ומחתימה רבני ערים ושכונות? בנקל יכלה לפרסם נגד מכינות צבאיות, נגד היתר המכירה, נגד תנועת נוער מעורבת, נגד יועצות הלכה, נגד מניינים שוויוניים ועוד. האם הרבנות נקטה אי-פעם דרך זו מלבד סוגיית העלייה להר שיש לה השלכה פוליטית ישירה? ועוד, כל ינוקא יודע שאיש לא יושפע ממנו משום שפוטנציאל העולים איננו רואה בחותמי הכרוז את רבניו. מצאתי בהם רק שנים המשויכים לציונות הדתית שנחשבים בעלי השפעה, ועוד שלושה מ'הר-המור'. באחת, המסמך נוצר כמסר רבני-פוליטי (כעין איסור העלייה לארץ הציונית בשעתו) ולא כפסק הלכה לשואלים. הוא מכוון להדהד באזני ממשלת ההיסוס והתקשורת העולמית לאמר 'גם אנחנו בין האוסרים' לקול מצהלות השמאל הישראלי. אינני מזהה 'צרכן' אחר לאגרת-זו.

עצתי אפוא לרבנות לנקוט ב'שב ואל תאמר', גם אם הפסק אמיתי וחשוב בעיניה. ראו מה אירע בתקשורת צמאת דם-ישראל להכרזתו הנכונה של רה"מ על המופתי שדחף את ה'פתרון הסופי'. צודק אבל מזיק!