כשרציתי לשאול בספריית רמת השרון את ספרו החדש של יובל נח הררי, "ההיסטוריה של המחר", הובהר לי שקיימת רשימת המתנה של 21 קוראים שכבר הזמינו את הספר. כשראיתי את הספר החדש על רצח רבין, שנקרא "שלוש יריות ועשרים שנה", ניצב לראווה על שולחן התצוגה בספרייה, שאלתי את הספרנית מתי ניתן יהיה לשאול אותו, ונדהמתי לשמוע שאף אחד טרם התעניין, ושאני יכול לקבל אותו כבר עתה. מסתבר אפוא שרצח רבין כבר לא מעניין כמעט אף אחד.
בספר, שנערך בידי אניטה שפירא ונורית כהן-לוינובסקי, מופיעים עשרים מאמרים שכותביהם מיצגים את קשת הדעות בחברה הישראלית, החל מ
יוסי שריד השמאלני (רבין לא היה נזיר אך גם לא חזיר), וכלה בקרולין גליק הימנית (הפגיעה העיקרית של רצח רבין הייתה ביכולתה של החברה הישראלית לתקן את טעותה). המכנה המשותף בין רוב המאמרים הוא המרירות והכעס, של המאשימים והנאשמים כאחד.
יואל בן נון, שהיה היחידי מאנשי גוש אמונים שהוקיע רבנים שדנו בסוגיית דין רודף, כותב שבערב שנרצח רבין הפך הקרע בין חלקי העם למלחמת אחים, והתעוררנו למדינה אחרת. קשה לחלוק עליו.
בין עשרים הכותבים מצוי גם ערבי אחד, עודה בשאראת, סופר שהיה גם מזכ"ל תנועת
חד"ש. המאמר שכתב נקרא "תולדות הזמן האבוד", והוא מציג את עשרים השנה שעברו מאז הרצח כתקופה שבה המנהיגים היהודים כולם, מימין ומשמאל, התרכזו אך ורק בחיסול תנופת השלום שרבין החל בה. פרס נקם ביחיא עיאש, ופתח עשרות חשבונות חדשים של דם ונקמה, ברק הכין אינתיפאדה לפלשתינים, מי ששומע את הרצוג היום חושב שבסך-הכל מדובר בנתניהו עם לוק חדש, ואילו שרון ואולמרט שייכים לבית מדרשו של נתניהו, שמהעובדה שהוא מופקד כיום על ענייני השלום אפשר היה להתפקע מצחוק, אלמלא היה הדבר כרוך בדם ודמעות.
ולמרות שבאמת אפשר היה להתפקע מצחוק נוכח מאמרו של בשאראת, אלמלא היה מדובר על דם ודמעות, בכל זאת הוא למיטב ידיעתי האדם הראשון בהיסטוריה שמעז לכתוב שרבין לא היה מצליח להעביר את אוסלו ללא תמיכת חברי הכנסת הערבים, ושגם שרון לא היה מצליח לבצע את ההינתקות ללא תמיכתם.
ניתן להבין מדוע השמאל הישראלי מעדיף להצניע את העובדה שהוא שיתף פעולה עם הערבים כנגד אחיו היהודים, אבל אי-אפשר להבין את הימין, העובר בשתיקה על הפרת הצו הדמוקרטי לפיו רק רוב יהודי יכריע את גורלו של העם היהודי היושב בציון.
העובדה ששמענו פעמים כה רבות על המיצובישי של גולדפרב, ואף פעם לא שמענו על חברי הכנסת הערבים, שבלעדיהם אפילו יגואר לא היה עוזר לרבין, מוכיחה לא רק את שליטתו של השמאל בשיח הישראלי, אלא גם את אפסותם המוחלטת של דוברי הימין.
מאמר מעניין נכתב על-ידי מיכה גודמן, פילוסוף הנמנה כנראה על מחנה היונים בציונות הדתית, ומצהיר שיותר מאי פעם זקוקה ישראל לתחיית המורשת הרעיונית של תנועת העבודה. גודמן כותב על הציונות של הרצל, שמטרתה הייתה איחוי הקרע בין עם ישראל למשפחת העמים, ועל הציונות של
הרב קוק, שמטרתה הייתה איחוי הקרע בין נשמתו של עם ישראל, שהיא התרבות היהודית, ובין גופו של העם, שהוא ארץ ישראל.
גודמן טוען שבעשרים השנה שעברו מאז רצח רבין אנו עדים לתהליך הקריסה של שני הרעיונות האלה. "קשה למצוא בזרם המרכזי של הימין מי שמכריז שההתיישבות מביאה גאולה, אלא בעיקר שנסיגה תביא אסון; קשה למצוא בזרם המרכזי של השמאל מי שטוען שנסיגה תביא שלום, אלא בעיקר שהכיבוש יביא אסון. התקוות של שנות השמונים והתשעים התחלפו בפחדים של שנות האלפיים".
האמת היא כמובן שגודמן מנסה ליצור הקבלה בין הימין לשמאל כדי לזרות חול בעינינו, ולטשטש את העובדה שמי שהתפכח מחלומותיו הוא אך ורק השמאל, שחלם על שלום וקיבל מחבלים מתאבדים, קטיושות וסכינאים. הבית"רים ששרו על שתי גדות לירדן לא שמעו מעולם על הרב קוק, ו
נתן אלתרמן ויצחק טבנקין, שהיו מראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לא חלמו על גאולה. ומצד שני, גם הרצל לא דיבר על איחוי הקרע בין עם ישראל למשפחת העמים, אלא פשוט על מדינה יהודית שבה לא תשתולל תעמולה אנטישמית מטורפת, שלה היה עד בעת ששהה באוסטריה ובצרפת בשנים שלפני כתיבת ספרו מדינת היהודים.
חלומו של הרצל התגשם במלואו, ואף למעלה מזה, כי הרצל אפילו לא העז לחלום על תחיית השפה העברית, וראה בדמיונו מדינה הדומה לשווייץ, שבה מדוברות מספר שפות. ואילו משנתו של הרב קוק השפיעה רק על מיעוט שולי בחברה הישראלית, שאמנם הוביל את מפעל ההתנחלות ביש"ע, אך לא להתיישבותו ולא לעקירתה הייתה כל השפעה על מצבנו מול מחבלי הפתח והחמאס, שמטרתם היחידה הייתה ונותרה לזרוק את כולנו לים.
המאמר המרשים ביותר בספר הינו המאמר האחרון, שנכתב על-ידי חיים גורי, שגדל עם רבין המוכשר והביישן בחולות תל אביב. גורי מספר על משחקי כדורגל בכדור סמרטוטים, ועל המורה הקשוח שלהם מבית הספר כדורי שאחרי בחינה בכימיה נישק את רבין על מצחו ואמר לו "אתה תהיה גדול במדע בישראל". גורי מספר שהוא הצליח לסיים את כדורי בזכותו של רבין הבלונדי, שלמד שנה מעליו, וישב איתו במשך שעות לפני כל בחינה במתמטיקה או בכימיה.
רבין לא הגשים את חלומו ללמוד באוניברסיטת ברקלי, אלא הקדיש את חייו לפלמ"ח ולצה"ל, ובסופו של דבר היה לראש
ממשלה שעורר כלפיו שנאה עזה, שלה מקדיש גורי את כותרת מאמרו: "לאן הוליכה השנאה".
גורי כותב שכתמים מדמו השפוך של רבין מזהמים את בגדיהם של פוליטיקאים ושל אנשי דת מפורסמים, שגם הם אשמים, ומוסיף וכותב על השייכים לשבט שכששב אל השלטון, אחרי הרצח, יצר את נוער הגבעות ואת בריוני תג מחיר, עוקרי הזיתים ושורפי השדות, שגם את צה"ל תקפו ואררו. "וגדול מסביב התוהו, ונורא מאוד".
וגורי מספר גם על השבט האחר, המיוצג על-ידי אחותו של רבין, רחל, חברת קיבוץ מנרה, שכתבה לו שגם כאשר הם ישנו במקלטים וחבריהם נפגעו בתוך המשק ובשדות, הם היו גאים לגדל את ילדיהם ללא שנאה תהומית לכלל הערבים.
וגורי שכח לגמרי שחברי אותו שבט, הלא הם חבריו לפלמ"ח שעליהם פיקד
יצחק רבין, הם שירו על ניצולי אלטלנה חסרי הישע ששחו אל החוף. וגורי אולי לא ראה את אותו פלמ"חניק, שבמו עיני ראיתי בטלוויזיה אומר על השוחים, אנשי האצ"ל, "בשבילנו הם היו נאצים".
בספרו של
אמנון לורד על
אורי אבנרי, הוא כותב על אנשי השבט של גורי כדלהלן: "קשה היום לתפוס את הקהות הפוליטית והמוסרית שהביאה את השמאל בארץ להשקיף על מתקפת הכיבוש האדירה של היטלר כצופה מן הצד. זו הייתה מבחינתם מלחמה פנימית "אימפריאליסטית", שאם יש בה צד שצריך להחזיק לו אצבעות זה דווקא הצד הגרמני". ולורד מצטט את גורי שאמר על כך במבט לאחור: "אני שייך לדור שמוחו טומטם".
אבל גורי מעדיף לשכוח את זה, ומעדיף גם לשכוח שהיו פלמ"חניקים אחרים, כמו נתיבה בן יהודה, שבאחד מספריה סיפרה שבזמן אלטלנה היא סרבה לצאת לתל אביב כדי להילחם באנשי האצ"ל. נתיבה, שהייתה צעירה מגורי בחמש שנים, כבר לא השתייכה לדור שמוחו טומטם, וכדמות מופת הנאמנה ליושר המוחלט, היא וודאי לא הייתה מנסה להשכיח את העובדה שהפלמ"חניק רפול עמד על המרפסת בכיכר ציון לצידו של נתניהו .
גורי אינו היחיד מהכותבים בספר המזכיר את תמונתו של רבין במדי הקצין הנאצי, מבלי להזכיר שהיא הופקה בידיו של סוכן השב"כ אבישי רביב. ולכן, אולי דווקא טוב שלספר אין ביקוש, ושהרצח הופך לפרשה מן העבר שרק מתי מעט ממהרים לקרוא כל ספר חדש שדן בה. כל מי שזוכר לטובה את לוי בן דבורה אשכול, שיותר מכל מנהיג ישראלי אחר פעל לאיחוי הקרע בין הימין לשמאל, מייחל לעלייתו של מנהיג כזה.
ואולי חניך התנועה המאוחדת, משה יעלון, יביא את הבשורה.
