האם אפשר לעתור נגד חוקיות חוק יסוד
כבוד האדם וחירותו תוך שאנו מסתמכים על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו? בואו נבדוק.
קודם כל עלינו לבסס פגיעה בכבוד ו/או פגיעה בערך החרות מתוקף החוק, וזה קל יחסית לעשות. לפחות כבודם של קורבנות הטרור ושל מעגלי הקרבה אליהם, ושל רבים הכואבים את הטרור גם ללא נגיעה אישית או משפחתית, נרמס מהעובדה שהמפגעים, רוצחים שפלים, צוחקים עליהם ועלינו כל הדרך לבחינת הבגרות ולתואר האקדמי באוניברסיטה הפתוחה, ומשפחותים, אשר קורת גג לראשם, גם בשל אותה התעסקות לא מידתית שלנו בחוקי היסוד, צוחקים עלינו מהמרפסת וצוחקים עלינו כל הדרך אל הבנק באמצעות כבוד השאהידיות המוענק להם והכספים המועברים אליהם מהרשות הפלשתינית.
ומה בקשר לשמירת דינים? האם מותר בכלל לשפוט את חוק יסוד כבוד האדם על-פי הכללים המותווים בתוכנו? ובכן פיסקת "שמירת דינים" גורסת שחוק היסוד אינו משנה חוקים רטרואקטיבית אך אינה אומרת דבר לגבי חוקים או חוקי יסוד שנחקקו ממש באותה עת בה נחקק החוק, משמע שחוק היסוד מחייב אף את עצמו.
פגיעה בכבוד ומה יהיה לנו לומר נגד טענת השיהוי? הרי ישאלו אותנו היכן היינו עד היום, כי החוק נחקק איש שם בסוף המאה הקודמת, ותשובתנו תהיה ששיהוי אוביקטיבי אין כאן, לא נבנה גשר ולא צריך להרוס דירות במרינה, ובכל הקשור לשיהוי הסובייקטיבי נאמר שאמנם החוק נקבע לפני שנים, אך מאז כנסת ישראל קפאה על שמריה בכל הקשור לחוק, ולעומת זאת הפרשנות שלו וכיווני ההסתמכות עליו משתנים יום יום על-ידי בית המשפט, לא ניתן היה אז לצפות את העתיד, ועתה, משהמשמעויות טופחות על פנינו, ואין כל דרך לרסן את המשמעויות כי הן נתונות בידי גוף מנהלי לא מרוסן דיו (לטעמנו), ומאחר שהחוק מנוצל גם לצרכים של פגיעה בכבוד יש לבטלו.
ואז יגידו לנו "יש לכם סעד חלופי, ולא מיציתם הליכים, לכו לכנסת, לכו לממשלה או לפחות תפנו אליהם טרם אתם פונים אלינו", ואנחנו נגיד להם שהלכנו לכנסת וגם הלכנו לממשלה, אבל אז כל העולם ואשתו התנפלו עלינו, רצו לחתוך לנו את הידיים (מטפורית), כינו אותנו בני חושך, השמיצו אותנו כאילו אנו אויבי הדמוקרטיה, ולפוליטיקאים פשוט אין ביצים לגעת בנושא הזה. הנושא הזה יפרק כל קואליציה ולכן פוליטית אין כל אפשרות ריאלית להעביר אותו.
ומה עם פסקת ההגבלה? האם על-פי תנאי פסקת ההגבלה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ניתן לבטל את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו? בואו נבדוק, בראש ובראשונה נסכים שאכן מדובר במעשה חקיקה, אך האם יש בו הסמכה מפורשת לפגיעה בכבוד האדם? והאם, על-פי הפרקטיקה המקובלת, ועל-פי הפסיקות לאורך השנים, תמיד עולה יישומו של החוק בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל? והאם השימוש בחוק הוא תמיד לתכלית ראויה? והאם השימוש בו לעולם אינו מעבר לנדרש? אני מאמין שכל אחד מהנושאים האלה יכול לפתוח דיון מאוד מעמיק עם חילוקי דעות מכאן ועד פתח תקוה, וייתכן מאוד שככל שיחלוף הזמן, וככל שיתרבו הנזקים (לטעמי) הנגרמים מעודף הסמכויות אשר ניתנו לבית המשפט, או שמא ניטלו על ידו, מכוח החוק, אכן ייווצר רוב של שופטים אשר יחליט שהחוק על-פי פרשנותו ויישומו אינו עומד בדרישות החוק עצמו, והוא יבוטל על-ידי בית המשפט העליון.
תכלית ראויה בפועל אני מאמין שלו נפלה כזו עתירה היום על שולחנו של בית המשפט העילון הוא היה מטאטא אותה בלי למצמץ בכלל, ואם לא היה מתייחס אליה בהומור, או אפילו בזלזול היה אף מטיל הוצאות, וזה בדיוק מה שהיה צריך לעשות בית המשפט העליון עם טענות לגבי חוסר היעילות ההרתעתית של של הריסת בתים. ודאי שחייבים לתת אפשרות למשפחות שביתם עומד להיחרב לעתור, חובה להקשיב להן שמא נהרוס בטעות בית של אריתראי חף מפשע, או שמא תחת אותה קורת גג משתכן גם חסיד אומות עולם אשר מחיר הריסת קורת הגג שלו הרבה יותר גבוה מהתועלת שבהריסת בית המחבל, ואולי מתפקידו של בית המשפט לדרוש מהמדינה לחדד את הקריטריונים, להגדיר במדויק יותר את טיב המעשים אשר מאפשרים הריסת בתים, ואז הדיון המשפטי יהיה אכן דיון משפטי האם הקריטריונים מולאו אם לאו, אך ודאי שאין להפוך את הדיון הזה, באצטלת דיון בכבוד האדם וחירותו, לסאגה פילוסופית חסרת תכלית על היעילות ההרתעתית של הריסת בתים אשר תועלת אין בה והיא קורעת את לבם של משפחות הקרבנות, ופוגעת בכבודם, בניגוד לערכים עליהם חונכנו, שלא לתכלית ראויה והרבה מעבר לנדרש.
עניין דומה שולח אותנו לשנים 1972 ו 1976 בבית המשפט העליון בארצות הברית Furman v. Georgia. ו Gregg v. Georgia בעניין עונש המוות, כאשר מידת היעילות של עונש המוות היא נושא השנוי מאוד במחלוקת, אבל השופטים האמריקנים לא נפלו בפח הזה, ב 1972 הם אסרו את עונש המוות כעונש אכזרי מידי על-פי התיקון השמיני לחוקה האמריקנית, וב 1976 התירו אותו בדיוק על-פי אותו סעיף ובכפוף לקיומם של כמה כללי אצבע: קריטריונים ברורים ומצומצמים, יכולת ערעור, בחינה אינדיבידואלית של כל מקרה ומקרה, ובואו נזכור שהריסת בית היא הפיכה, מה שאין כן הוצאה להורג.
תיארתי כאן אבסורד כפול, האחד מציג לנו אדם המרים עצמו תוך שהוא מושך בשערותיו, והאבסורד הזה מתנהל אל מול עינינו שנים, יציאה מאיזון של הסמכויות בין רשויות השלטון, או לפחות טענות מפלגות ומזיקות על יציאה כזו, והאבסורד השני הוא שביום מסוים אותו אדם יעזוב את שערותיו וייפול לקרשים, וכי למה יעשה כן והרי זה פלא אנושי, וכיצד פלא אנושי שכזה יאבד עצמו לדעת? והתשובה היא שפלא אנושי טוב לאגדות ושאף אם נראה שיד הימין שלנו, בית המשפט העליון, מרימה עצמה ואותנו למעלה תוך שהיא אוחזת בבלוריתה, הרי שאם מחזה האבסורד הזה ימשיך לאורך זמן, בית המשפט עצמו ישחרר את היד, ואת זאת הוא יעשה לא כל כך מרצונו, כי הוא אוכל, משמין, ובמקביל הוא מזדקן, נחלש (וגם שורשי הבלורית כבר עפעס כבר לא כל כך) ועם השנים לא יוכל עוד לשאת את עצמו, ואז כאמור ייפול לקרשים, יחד עם כולנו.
ולא נצא ידי חובתנו אם לא נציע פתרון.
פערים גדולים עברנו מהפכה חוקתית בסוף המאה הקודמת, יש בה היבטים חיוביים, יש בה היבטים שליליים, מחולליה היו נציגים של כל רשויות השלטון, להבנתי וזכרוני היא רשומה על שמם של הפרופסור
אהרן ברק שהיה יועץ משפטי לממשלה, שופט בית המשפט העליון וגם נשיאו והפוליטיקאים (רשות מחוקקת ומבצעת) הפרופסור
אמנון רובינשטיין, ועו"ד
דן מרידור. (אשר היו אז פוליטיקאים מאוד פוריים משני קצות הקשת הפוליטית, מר"צ - ליכוד). ואולי המחולל האמיתי של המהפכה הזו היה
מנחם בגין, ביוצרו אוירה של כבוד הדדי בין רשויות השלטון (על אף שבפועל מרבית חוקי היסוד נחקקו לאחר תקופת שלטונו).
במשך השנים לא נעשה מאמץ ממשי לאזן את הפגמים שהתגלעו בחוק ובקונספציה הכוללת, אותה הסכמה שהייתה קודם לכן בין הרשויות נעלמה כלא הייתה, והפערים גדלים והולכים לרמה שכל ניסיון ציוץ של ח"כ שר או שופט בעניין זה, הופך מייד למלחמת עולם בין בני אור ובני חושך, בין אוהבי ישראל לשונאי ישראל, ובין שוחרי הדמוקרטיה למחריביה.
ראוי היה שמנהיגינו, מכל רשויות השלטון, יכריזו בינם לבין עצמם על שביתת נשק, ייפתחו שולחן עגול אשר תכניו יישארו בשלבים הראשונים מתחת לרדאר, שלא לאור הזרקורים, באותו סגנון מחתרתי בו פעלו ברק, רובינשטיין ומרידור, ויגיעו להסכמות בנוכע לנושאים הדורש איזון בחלוקת האחריות והסמכויות בין רשויות השלטון.
לא אלמן ישראל, אסור שתאוץ לנו הדרך, המהפכה החוקתית לקחה שנים רבות, וגם איזונה ייקח שנים רבות, מה שחשוב הוא שנדע שקיים דיאלוג, שיש ניסיונות הסכמה, ושיש אור בקצה המנהרה. ובינתיים? בינתיים נמשיך להתגלגל ולשבור לעצמנו את העצמות.
האם זה יהיה פרויקט החיים של היועץ/צת המשפטי/ת לממשלה שיתחיל/תתחיל לכהן בתחילת השנה הבאה? ייתכן, בואו נקווה שכן.
