הקשישים הם חלק חשוב ובלתי נפרד מהאוכלוסייה הישראלית כיום, סיפוריהם, עברם וחוויותיהם הם חלק חשוב מההיסטוריה שלנו בתור עם ולכן חשוב שנתייחס אליהם במידה הנאותה והראויה להם ולא כמו היחס שהם מקבלים כיום.
אוכלוסיית הקשישים בישראל היא אחת מהפגיעות ביותר בחברה, בהיותה תלויה במידה רבה בקצבאות ובסבסוד ממשלתי עם יציאתה ממעגל העבודה. בתחומים מסוימים חל שיפור במצבה של האוכלוסייה המבוגרת בישראל לאורך השנים - למשל עלייה בשיעור הזכאים לפנסיה ובגובה קצבת הזקנה ביחס לשכר הממוצע במשק. עם זאת, שיעור הקשישים העניים עדיין גבוה, וצרכיהם ההכרחיים לשמירה על רמת חיים נאותה כמו אכילה ושתיה ברב המקרים אינם באים לידי סיפוק.
סקר שעמותת מילבת עשה בכדי לאפיין ולתאר קשיים תפקודיים בקרב הקשישים מראה כי הקשישים מנהלים מאבק בלתי פוסק בכדי לשרוד. יותר מ-50 אחוז מהקשישים סובלים מקושי תפקודי באכילה ובשתיה, 49 אחוז סובלים מקושי בתפקוד עצמאי ובטיחותי ברחצה, 41 אחוז סובלים מקושי בשימוש באמצעים סלולוריים כמו טלפוון נייד. ועוד קשיים תפקודיים רבים שהקשישים צריכים להתמודד איתם יום יום.
בזכותם יש לנו מדינה קושי נוסף העומד בפני הקשישים זה הקושי הרגשי. רבים מהם חשים בדידות, הן כתוצאה מאי יכולת פיזית לצאת מהבית וליצור קשרים חברתיים, והן כתוצאה ממוות של בן או בת זוגם. לפני מספר חודשים התפרסמה כתבה על קשישים ממספר ערים בארץ, שלא יצאו מביתם כבר כמה שנים. הסיבה היא שהם נעזרים בכיסא גלגלים וגרים בבניין ללא מעלית בלי אפשרות להתניייד ממקום למקום.
מידע זה אינו עולה בקנה אחד עם היחס הנכון שאנו צריכים לתת לאולוסייה זו. ישנה אימרה מפורסמת "עם שאין לו עבר, ההווה שלו דל ועתידו לוט וערפל". הקשישים הם הם האנשים שבזכותם אני חושבת שאנו מחויבות, בתור חברה, להעניק להם את הכבוד שמגיע להם, לתת להם את התחושה שהם לא האוכלוסייה הנתמכת והמקשה שלנו כאן, בזכותם יש לנו מדינה, הם אלו שהקריבו את חייהם בשביל מדינתינו, ייבשו ביצות, עבדו קשה בחקלאות כדי להפריח את השממה שהייתה בארץ, איבדו את קרוביהם ויקיריהם ואף את חייהם במלחמות בשביל שלנו תהיה מדינה לחיות בה ולא נמשיך להיות נרדפים ומופלים לרעה מצד אומות העולם.
לאור כל מיני רפורמות ושינויים שנעשו בנושא כמו הכנסת מחויבות אישית לילדים בכיתות ח, ט במסגרת בית הספר שבה מומלץ להתנדב עם קשישים, עלתה המודעות לקשייהם והרצון לעזור להם. אבל לצערי לא מספיק, אחוז הקשישים הסובלים מדיכאון ומבדידות עדיין גבוה מאוד.
עלינו בתור חברה להבין שהם אוכלוסייה חשובה היכולה לתרום לנו רבות הן במובן החינוכי - ללמוד מסיפוריהם וחוויותיהם, והן במובן הערכי - לדעת להסתפק במועט ולהעריך את מה שיש לנו.
