1. בשבוע שעבר הזכרנו את מאמרו של הסופר סלמאן רושדי על "בריגדות ה'אבל'", אלו המנידים בראשם בצער על "רצח חפים מפשע" בידי טרוריסטים ערבים, ובאותה נשימה מקפידים להוסיף "אֲבָל" שלאחריו תגיע סיבה כלשהי לרציחות. יש לחזור על משמעות הדבר: חיפוש סיבות לרצח יהודים הוא הצדקת הפשע. ערבי השומע שיש הבנה לטירוף האנטישמי - מקבל תמריץ להצטרף להרג, שהרי ניתנה לכך סיבה. לפני כשבועיים, באוניברסיטת הרווארד, נשאל מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, לסיבה לפרוץ גל הטרור הנוכחי, והשיב: "הייתה עלייה בבנייה בהתנחלויות בשנה האחרונה, ועכשיו יש אלימות מפני שהתסכול גובר". קרי הוסיף שלא רק בקרב הפלשתינים ה"תסכול" גובר, "הוא גובר גם בקרב הישראלים שלא רואים שום התקדמות". נו, אז גם הישראלים מתוסכלים, ובכל זאת אינם יוצאים לרצוח. בכל מקרה, קרי דרש "משני הצדדים לרסן את עצמם". הדוקרים והנדקרים שווים. בשבוע האחרון קבע קרי שההסלמה בין ישראל לפלשתינים היא דוגמה לאופן שבו תיראה מציאות של מדינה דו-לאומית. אז טרור הסכינים צריך לאלץ אותנו להסכים להקמת מדינה ערבית עצמאית על הרי השומרון המשקיפים מלמעלה על מרכז הארץ? המציאות אז תיראה טוב יותר? ברגע שנפקיר את הרי השומרון, ישתלטו על הישות הערבית החדשה כוחות איסלאמיסטיים (חמאס, דאעש ומזיקים נוספים) שיתחילו לטפטף טרור כיד דמיונם. במוקדם או במאוחר תפרוץ מלחמה. עוד לפני כן, יתפרש הסכם שלום ככניעה ישראלית לטרור בן מאת השנים, כפי שפורש בנסיגה מעזה ובחורבן היישובים היהודיים. הממשלה הפלשתינית תתסיס את ערביי ישראל במשולש ובנגב נגד המדינה היהודית. בחסות הפגנות דמים סוערות יכריזו הפלשתינים שהמדינה היהודית אינה יכולה לכפות שלטונה על תושביה הפלשתינים, שכידוע נמצאים פה "מאז ומקדם", לפני בוא היאהוד. ארגוני "זכויות האדם" יפנו תותחיהם כלפי פנים ויחזקו את המיעוטים "במאבקם הצודק" נגד ה"אפליה" ומדיניות ה"אפרטהייד" ובריגדות האבל ימצאו שוב הצדקה לטרור ולפרעות, כי החבר'ה "מתוסכלים". 2. "תפסיקו להלך עלינו אימים", אומרים משמאל אלה המהלכים עלינו אימים ב"צונאמי מדיני" ו"בידוד בינלאומי" אם לא ניכנע להקמת ח'ליפות איסלאמית בלב ארצנו (משום מה, הם מכנים מצב כזה בשם "שלום"). לא אימים אלא מציאות. בדקנו את הרעיון כשנסוגנו מעזה. קודם לכן, לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, שעה שמדד התקוות האזורי הרקיע שחקים, נרצחו מאות ישראלים בידי מחבלים פלשתינים. בראשית שנות האלפיים, מייד לאחר שאהוד ברק הציע לפלשתינים חלוקה אפילו בירושלים, פרצה מלחמת ראש השנה ("אינתיפאדת אל-אקצה", כמובן). האם המחבל שהתאבד במלון פארק עשה זאת בשל "תסכול"? באופן די משעשע, ניתוחו של קרי הידהד את פרשנותו של עיתונאי הארץ ברק רביד מלפני שבועיים: "אזרחי ישראל מקבלים תצוגת תכלית משמעותית ראשונה של מציאות במדינה דו-לאומית". מה אתם יודעים, לראשונה נרצחים יהודים בארץ ישראל. אם חשבתם שהילכתי עליכם אימים, הנה רביד: "נתניהו מאיים להפוך את ישראל לגירסה מזרח-תיכונית של יוגוסלביה". וכבר מגיע ה"אֲבָל": "48 שנות כיבוש", ש"אולי, יש להן איזשהו קשר לגל האלימות הנוכחי". אולי? פיסקה אחר כך התעלם פרשן הקטקומבות מהסתייגות ה"אולי" וקבע בוודאות: "הפיצוץ הוא חלק מ'אטומיזציה' של הסכסוך - ההתמודדות אינה מול הרשות הפלשתינית או מול חמאס, אלא מול דור שלם של צעירים פלשתינים שאינם רואים לעצמם כל עתיד. הם מתוסכלים, מיואשים ומוסתים". מה נאמר? העם היהודי העמיד פרשנים רבים, אבל מעולם לא בא כבושם הזה. אאורקה! יש סיבה לגל הרציחות: החבר'ה פשוט מתוסכלים. אז בלי חשק, ורק בשל רצונם לחדש את תהליך השלום, הם לוקחים סכין, ובלית ברירה יוצאים לדקור יהודים. מסכנים. 3. רוב הציבור אינו רואה סיכוי לשלום בדורנו. כל הנחשף לתעמולת המוות הפלשתינית המתחילה מגן הילדים ובתי הספר, דרך אמצעי התקשורת ועד למסגדים - רואה בבירור שהסכסוך לא ניטש על טריטוריה אלא על עצם קיומם של היהודים פה בארץ. עד היום לא שמענו מהן תביעותיהם הסופיות של הפלשתינים, שלאחריהן יסכימו להכריז על קץ הסכסוך וסוף התביעות. אין מסמך כזה, משום שערביי הארץ מעולם לא היו מעוניינים במדינה קטנה לידנו, אלא בחורבן המדינה היהודית. התובנה הזאת נשמעת פשטנית, אבל כדאי פעם להתנער מאשליות שלום-אך-שווא ולשמוע מה באמת יש לשכנינו לומר, בלי מסיכות התקינות הפוליטית. היכנסו לאתר ממר"י ולאתר "מבט לתקשורת פלשתינית", זה יספיק. מכיוון שאין סיכוי לשלום, ראוי להשיב תשובה ציונית ברורה על כל רצח יהודי בארץ. אם הטרור הערבי מבקש לייאש אותנו, מתוך המחשבה הילדותית שמפחד הסכינים נארוז חפצינו ונשוב לגלות - יש לרדת לשורשו ולדבר בשפתו: מול הרס החיים נציב את בניינם פה בארץ חמדת אבות. המאבק הערבי, שחלקים נכבדים במערב משתפים עימו פעולה, הוא מאבק נגד שיבת היהודים לציון; והתשובה בהתאם. לפני 92 שנים בדיוק פירסם ז'בוטינסקי את מאמרו המפורסם "קיר הברזל". הוא טען שערביי הארץ אינם מעוניינים ב"הסכם מרצון" איתנו. לכן ההתיישבות "יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית"; זה יהיה "קיר ברזל, שלא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע". עוד כתב: "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא ימכרו את תקוותם זו, לא בעד מילים מתוקות ולא בעד פרוסה מזינה של לחם בחמאה". במילים אחרות, הם לא זקוקים לתירוץ כדי לנסות ולהיפטר מאיתנו. לא ביום ולא בחמש שנים, אבל אם נהיה עקביים ובכל פיגוע, קטן כגדול, תהיה התגובה בניית בתים ויישובים - יחזק הדבר את קיר הברזל התודעתי בקרב שכנינו להבין שאיננו אורחים חולפים לרגע. אנחנו ילדיה החוקיים של הארץ השבים הביתה אחרי טיול ארוך בעולם, שבמהלכו לא שכחוה מעולם וגם היא שמרה אמונים ונענתה רק להם. התשובה העתיקה לרצח יהודים המבקשים להתיישב בארצם נמצאת בנוסח התנחומים של עמנו: "בבניין ציון ננוחם".