דומה שלא משנה לאן נלך, הרשתות החברתיות ו"השיח האלים" הם הסכנה הגדולה ביותר למדינת ישראל. מדובר על סכנה כה גדולה שבגינה נפתחו במשטרה
20 תיקים על הסתה לטרור או גזענות ברשת בשנה האחרונה,
הוחרמו מחשביהם של פעילים חברתיים שביקרו את המשטרה, ו
הוחרם מחשב של אדם שפרסם ביקורת על חבר כנסת בפייסבוק, למרות שעל פניו לא היה כל צורך להחרים את המחשב, משרד המשפטים
הקים ועדה מיוחדת לדון בשיח האלים ברשת והגבלת
חופש הביטוי, ובכנסת
הוקמה שדולה לנושא. כמות כזו היסטרית של ידיעות אמורה להצביע, לפחות, על נזק ממשי בגינן.
ובכן, הנזק המובא בכל אחת מהטענות האלו הוא בדרך כלל כזה: בגלל דברים אלימים שנאמרו ברשת, אנשים התאבדו (כדוגמת
אריאל רוניס).
הבעיה היא שבעוד שמדברים כל הזמן על כל מה שרע ברשת, ועל השיח האלים, שוכחים לא רק שהרשת מביאה דברים טובים אלא שרוב הביטויים שאנשים מוחים כנגדם הם לא ממש לא חוקיים (זוכרים?
הזכות להיעלב בשקט).
המדינה, לדוגמה, מאמינה שהשיימינג הוא תופעה כל כך חמורה שהיא ריכזה
יום עיון על כך בשבוע שעבר. תמיד לצד המילים מדברים על "גבולות חופש הביטוי", ועל "חופש הביזוי" ו"חופש השיסוי" כאילו המילים האלו יכולות לצמצם. כאן מתחילה הבעיה שלי עם הנושא: קודם כל, אם יש
חופש ביטוי לא יכולים להיות
גבולות. אם יש חופש, אז מי שיכול להגביל אדם זה האדם עצמו.
שנית, כל האנשים שטוענים שיש לצמצם את חרות הביטוי שוכחים את הצד השני של החרות, האפקט המשחרר, המרגיע, ושוכחים שקל מאוד להיתפס לרשתות החברתיות ולהכפיש אותן, אבל קשה להבין את התועלת המשמעותית של הרשת החברתית; אדגים:
היום נסעתי באוטובוס בשעות הצהריים המוקדמות. בגלל "גל" הטרור, ככל הנראה, גמל בליבו נהג האוטובוס לקחת סכין פרפר ולשאת את הסכין עליו באוטובוס. עיני הלא כל כך חדה צדה את הסכין וצילמה אותה. כעת, אני לא צילמתי את הנהג אך ביישתי אותו ברשת החברתית. הסיבה? אני לא מעוניין שיענישו אותו או משהו כזה, אלא מעוניין להוקיע התנהגות כזו בה אדם מסכן את הציבור על-ידי נשיאת סכין.
ההתנהגות עצמה היא התנהגות מסוכנת, ההבאה לתודעה היא שיימינג, לבייש את הנהג שיודע שאם ימשיך להסתובב עם סכין אז החברה תסתכל עליו בצורה שונה ורעה, ולא להשתמש במערכת המשפט הלא יעילה (אני לא רוצה שהנהג ישב בכלא על החזקת סכין, עבירה שדינה
חמש שנות מאסר).
כלומר השימוש בביוש (שיימינג) הוא כדי להקטין את הסנקציה המשפטית, ולאו-דווקא כדי להביא להתערבות המשפטית. כך גם כאשר מביישים מטרידים מינית או תוקפים מינית. לא אחת אין בידי המתלוננת די ראיות להרשעה פלילית או לחיוב במשפט אזרחי, אבל היא כן
מעוניינת להזהיר את חברותיה או הציבור ולהרתיע מתלוננים אחרים. לכן, היא משתמשת בביוש ככלי שנועד למנוע התנהגות לא רצויה מלהישנות (ויש ש
חושבים אחרת).
לכן, אני כן בעד שיימינג: זהו הפתרון הפוגעני פחות, הפתרון שמונע מהמשפט להיכנס לכל פינה ונותן לחברה לשפוט מעט. אנחנו הפכנו לחברה שבה כל מה שחוקי ראוי, ואין קווי מוסר שמפרידים. השיימינג היא הדרך להחזיר את המוסר לחברה המקולקלת שלנו, לאפשר לחברה שלנו לשפוט שוב ולנסות לשכנע בצורה קלה יותר מדוע התנהגות מסוימת צריכה להשתנות. - אנחנו אנשי בסדר אנשי בסדר אנשי בסדר גמור אצבע בתחת ושיר בגרון כי טוב, מסריח וחם כי טוב, מסריח וחם (שם [קישור], שם [קישור])
כולנו עושים דברים שאחרים חושבים, לפעמים, שהם לא בסדר. האם זה נכון להשתיק את אותם אחרים רק כי הדרך שבה הם מתבטאים לא נראית לנו? לא. הדרך הנכונה היא להקשיב לביקורת, ולא לסנן אותה ולהפוך אותה ללא-חוקית.
אם מקבלי ההחלטות במדינה ימשיכו לחשוב שכל ביקורת, גם אם היא מובאת בשפה מעט אלימה ולא לרוחם, הרי שהם ידכאו כל ביקורת: כל אמירה שאינה נעימה לשלטון תהיה שיימינג, הסתה, בריונות או גזענות. נכון, יש הרבה מאוד קריאות לרצח ברשת, והן קריאות אלימות, אבל בעוד ש
אפשר לעשות סרטון שמציג את הדברים הנוראיים באותן קריאות, אפשר גם לדבר עם הצד השני.
כשאילן גילאון החליט להתקשר לטוקבקיסטית ש
ייחלה למותו, זה נראה בערך כך:
- "את לא באמת מתכוונת לזה, מה את באמת רוצה שיקרה לי מה שאת כותבת שם?", שאל אותה גילאון. "לא, ברור שלא". השיבה יערית, כשהזדמן לה לדבר ישירות עם גילאון ולא מאחורי מקלדת. גילאון הסביר לה שמילים קשות מובילות למעשים ולטרגדיות, ולהגנתה יערית אמרה: "אבל הכל נובע סך הכל מתסכול מאוד מאוד עמוק של כל הימנים בארץ".
בפעם הבאה שאשמע מישהו אומר "גבולות חופש הביטוי" אענה לו עם "גבולות חופש המחשבה".
