קובץ נדיר ביופיו, קובץ יצירותיו של הסופר, יצחק שָׁמי. בבית אריאלה בתל אביב נערך בשבוע שעבר, ערב מיוחד, ערב הצדעה ליצירתו של סופר, שזוכה עתה לעדנה מחודשת. מכון 'הקשרים' של אוניברסיטת בן-גוריון בצוותא עם הוצאת 'דביר' חברו יחד לעשות מעשה נאצל וחשוב, תרומה לספרות העברית.
הערב היה עשיר בדבריהם הנפלאים של ראש מכון הקשרים פרופסור יגאל שוורץ, בניתוחיהם המורכבים של פרופ'
נסים קלדרון, של ד"ר יוסף צרניק המחזיק בזכויות על יצירת שמי מטעם המשפחה. ירונה כספי המלחינה הִנעימה את האווירה הקסומה בלחניה המהפנטים.
הקובץ שיצא לאור נושא את השם "טחנת החיים", הוצאת מכון 'הקשרים' והוצאת דביר, 364 עמודים, 2015-תשע"ו. את הספר ערכו יגאל שוורץ ומוריה דיין-קודיש.
אגודת הסופרים העברים, שיזמה את האירוע יחד עם מכון 'גנזים' של אגודת הסופרים קיימה את האירוע המרשים בבית אריאלה, והייתה זו מחווה של
כבוד מצד בית אריאלה ליוצר דגול.
אלה הדברים שנשאתי בפתח הערב, כיושב-ראש אגודת הסופרים העברים. את המופע כולו הנחתה מוריה דיין קודיש. אלה דבריי: יצחק שמי נחשב לסופר די נשכח, לא הרבה נכתב עליו, ועדיין שמורה לו בלב פינה חמה. כשלמדנו את יצירותיו באוניברסיטה העברית, לא שכחנו ולא יכולנו לשכוח את נפתולי הנפש בסיפורים "בין חולות הישימון" ו"ג'ומעה אל אהבל".
המורה שלנו באותם ימים, פרופסור גרשון שקד, טרח שוב ושוב להדגיש בפנינו את גדולתו של יצחק שמי, למרות מיעוט היצירות שכתב. הלב יצא לאותו סופר שלא זכה לכותרות, והנפש יצאה בדברו. בדמיוני ראיתי את דמותו האצילית והענווה כאשר כתב כמו ידיו כך:
"עזבוֹנִי הספרותי דל וזעוּם. מבּוע יצירתי, בעקב המאורעות והמעצורים, לא היה מעיָן מבורך, עשיר ומשובֵב נפש, אלא מעֵין סלע קשה, שלא פילס לו נתיב החוצָה. הוא סָער בחובּו ורק לפרקים הִזיל טיפין טיפין, הרטיב את קירו הֶחלק ונבלע בּתוכו". הנה לפנינו יוצר, שהספרות כאש בעצמותיו, אבל מעיין היצירה נותן את מימיו טיפין טיפין. דימוי הסלע והמים שבה את לבי. הנה לפנינו הנביא המכה בסלע ומחכה למים שיואילו לצאת. יצחק שמי כנביא במדבר, שליח המחכה למים שירוו את העדה הצמאה.
הכבוד לדמויות הפשוטות, לַחלכאים, לכל אלה שכּמעט נעלמו מתחת לרדאר האנושי, הכבוד הזה לַסובלים כובש את הקוראים. כשקראתי בסיפוריו חשתי אותה אהבה והזדהות שמצאתי בסיפורים על ראשית החסידות, על הדרך שבה נפתח פתח של הקשבה לפשוטי העם, כמו שראינו, למשל, בהאדרת דמותו של הצדיק הכפרי, בסיפורים על האחים אלימלך וזושא הסובבים בין פשוטי העם.
המורה שלנו גרשון שקד היטיב לרדת למצולות נפשו של יצחק שמי, ואף כתב על כך במבוא שלו לספרות העברית:
"שָׁמי, המספר המזרחי שצמח בארץ, ולא 'זכה' לחינוך 'מערבי' כַּחבריו בני העלייה השנייה והשלישית, חדר לנֶפש האדם וירד למעמקֶיה". מעניין, שבדיונים על איכויותיו הספרותיות של יצחק שמי, נשתרבּבו גם משפטי ביקורת שנגעו בניגודים שבין מזרח למערב. היכולות של שמי להבין לנפש הדמויות מקרב בני ערב, נשפטו לעתים בצורה קטגורית מדי, ועל כך כּתב שקד:
"שמי וחברו בורלא לא רק קראו את יצירותיהם של סופרי העלייה השנייה והשלישית שיצרו בארץ, אלא גם הכירו אותם אישית ואף זכו לעידודם ולהדרכתם. שמי היה בן בית בהווי של ערביי ישראל. שבתי וקראתי את צרור סיפוריו של יצחק שמי, שהוגדר שלא בצדק כסופר ערבי הכותב עברית. הגדרה חסרת שחר לחלוטין." דברים נכוחים. כשאנו קוראים ביצירותיו כובשות הלב של שמי, כדאי שנזכור אמת ספרותית ראשונה במעלה:
הספרות מספרת סיפור אנושי, סיפורם של גיבורים אנושיים, חולשותיהם, נקודות התורפה שלהם, יכולתם לגבור במאבקים ובהתנסויות וגם להיכשל בהם. ספרות טובה מטבעה משקפת רגשות וחלומות - והיא יכולה לחולל זאת בתארה דמויות, שחלק יראו בהן דמויות מערביות ומאידך-גיסא, גם לגלות דמויות שתיראינה מן המזרח.
יצחק שמי, ככל סופר גדול, תאר אנשים וסבלותיהם וחלומותיהם, וכשאנו קוראים אותו, הוא מסב לנו חוויה רוחנית מעמיקה: יצירותיו הטובות נותנות לקוראים דרך לגילוי עצמי, להבין התנסויות וחולשות, לחפש את זהותנו. המימוש העצמי של גיבוריו הספרותיים נראה כלקוח ממחוזות אחרים, וזו סגולתו שהצליח להאיר פינות שלא תמיד הכרנו. הארת הנפש של גיבוריו היא המימוש שהנפש שלנו מייחלת לו.
דברי הברכה שלי אמורים להיות רק פתיחה לערב עשיר של דיונים מעמיקים, ואסיים רק באהבה שלי לסיפור 'בין חולות הישימון'. בספר שיריי 'הזמן הגנוז' ייחדתי שיר' שבו אני מתכתב עם יצחק שמי, משוחח עמו, מנסה להבין את נפשו הנדירה, המיוחדת.
סיום הסיפור מגלה לנו את גדלותו המופלאה של יצחק שמי:
לא נחזור על כל עלילת הסיפור, אבל שורש הדברים הוא באהבתו של מנצור לסוסתו האצילה, אי-נכונותו למכור אותה בעבור כל הון שבעולם. כאשר שליחו של השייך שחפץ בסוסה, מצליח לגנוב את הסוסה מתחת אפו של מנצור, אנו עדים להתרחשות שגורמת לנו לרַעד בלב, לצמרמורת.
כאשר יוצא מנצור לרדוף אחר אותו עבד על אוכפו של סייח צעיר, אנו זוכים לרגעים מרַגשים, למרדף מרטיט. כעבור ימים רצופים של רדיפה, נפצעת הסוסה האצילית שעָליה רָכב העבֶד הגנב, והיא מאבּדת מיכולתה לעמוד במרדף. סגולותיה הנעלות עומדות למבחן חסר תקדים.
כאן מתגלה יצחק שמי בגדולתו. הוא צולל לנפשו של מנצור.
גיבורו האהוב נחשף בדרך מעוררת כבוד. מנצור חש במצוקת סוסתו הפצועה. אבן חצץ פצעה את רגלה, והיא אכן פצעה גם את נפשו של מנצור, גיבורו של שמי. ברגע זה של שלב גורלי במרוץ, מוותר מנצור על המרדף, ואין לו עניין בניצחון על העבד, אין לו עניין להוכיח לו כי ידו השיגה אותו. הוא מבין שהניצחון האישי שלו הוא התבוסה הכואבת והמשפילה של סוסתו האהובה. הוא מאפשר לעבד לחמוק רק כדי לא לפגוע בנפש סוסתו, שלא תחוש רגע של מפלה. רגע של השפלה. שמה הטוב של סוסתו יקר לו מכול, נשמתה חשובה לו מכל הון שבעולם - ורק דבר אחד לנגד עיניו: אין לו רצון להוכיח, שסייח צעיר השיג את הסוסה היקרה מכול.
הסיום הזה הוא רגע נדיר של ספרות גדולה, וזה הניצחון האמיתי של יצחק שמי, של ספרות במיטבה.
הקובץ שובה לב ומפתיע. הוא כולל, נוסף על כל סיפוריו, שכבר פורסמו בעבר, גם סיפור אוטוביוגרפי שלא פורסם מעולם - וכן רשימות ספרותיות וגם עיתונאיות. הנה נפתח לנו צוהר נוסף להכרת דמותו הגנוזה, החידתית, של יצחק שמי.
מי שיגיע אל הספר הנפלא, יגלה בו דמויות שיסקרנו אותו מרגע לרגע, ולרגע לא נוכל לדלג על דף. הנה ג'ומעה אל אהבל שנותן את הלב ומובס בבעיטה של פרדה, הנה מנהיג של אנשי שכם השב לבקש מחילה - וסופו מי ישורנו. גיבוריו של שמי נחבּטים בסבלם, והסופר אציל הנפש כה מכבּד את ייסוריהם. הקריאה בספר סוחֶפת, ולנו הקוראים אין זה משַׁנה כיצד הגדירו את האיש היוצֵר. הוא אכן מבטא זהות תרבּותית נבדלת, מיוחדת. וזה סוד קִסמו. כמו מתוך אפֵלה, רואים אנו שורות פורצות כקרני נֹגה, מאירות באור נדיר את המזרח, את בני עֲרב, והמילים הרוחשות מספרות סיפורים אנושיים, והיופי נסתר בין השיטין: שְׁביבֵי אמת שמֵעבר לַחיצוניות, פְּיני סִפרות אוניברסאלית לעילא ולעילא.
תודה לבית אריאלה, תודה למכון גנזים, תודה למנכ"ל אגודת הסופרים העברים ארנון פורת ולמשה מוסק מנהל גנזים שיזמו את הערב הזה. יצחק שמי, ממרומים, בוודאי שולח לכל העושים במלאכה למען הערב את תודתו במלים: "המים המעטים שהוצאתי מן הסלע הם מחֶלבּי ומדמי, יהיו הם תשורָתי לכל הקוראים באשֶׁר הם".
