אני מתנצל על ההתייחסות המאוחרת למאמר
1 של אהוד פרלסמן "יהודים וערבים בישראל: הנתונים", אבל "גיליתי" אותו רק אתמול. דמוגרפיה והשלכותיה על הביטחון הלאומי היא נושא מספיק מורכב, רציני, וחשוב מכדי שאתעלם מכמה הערות נחוצות להרחבת והעמקת הדיון שהוצג במאמר. יתר-על-כן, לאחרונה, במסגרת "רענון" הדיונים הדפנסיביים והפוסט-ציונים על-רקע מלאת 20 שנה לרצח רבין, מתבצע, בין היתר, נסיון מחודש לעורר את "השד הדמוגרפי". מכאן נודעת חשיבות רבה עוד יותר לדיון לאומי רציני בנושא,
כשכל האסכולות ההיסטוריות עומדות למבחן השוואתי מחודש.
השאלה הדמוגרפית היא אחת מאושיות הוויכוח הציבורי שלנו, העוסק בפתרון מדיני לסכסוך הישראלי-ערבי. מטבע הדברים, מקבלת השאלה הדמוגרפית לא רק ביטוי מדעי-אמפירי, אלא גם פרשנות פוליטית ודומה שהפרשנות הפוליטית הפכה בו לעיקר ודחקה את הדיוק למדעי והעובדתי-אמפירי לשוליים.
עד כמה הדברים מוטים כיום, נוכל להבין בנקל אם נזכור את היחס המספרי בין יהודים לערבים בארץ-ישראל, ערב החלטת החלוקה מ-1947 2.
בוויכוח הדמוגרפי המדעי של העשור האחרון ויותר "מככבות" שתי אסכולות:
אסכולה אחת מיוצגת על-ידי השגריר לשעבר בוושינגטון, אטינגר, ד"ר פייטלסון וקבוצת חוקרים אחרים, ובראש האסכולה השנייה מככבים מספר דמוגרפים, והדוברים השכיחים שלה הם
ארנון סופר מחיפה ודלה-פרגולה מירושלים.
הקבוצה הראשונה מציגה מודל נתונים
3 שהפער בינו לבין המודל האחר נמוך בכמיליון ערבים מהמצב הקיים בתחומי ארץ ישראל המערבית, וקצב ריבוי יהודים שווה כיום בקרוב לזה של הערבים, עם מגמת גידול מתמדת בעשור האחרון. על-פי מודל זה, בדור הקרוב (עד 2035 בקרוב) יגדל הפער בין יהודים לערבים לטובת היהודים, והמגמה של השתוות האוכלוסיות לה היינו עדים עד לפני כעשור תיבלם ותתהפך.
המסקנה האופרטיבית-מדינית ממודל זה היא שאין "שד דמוגרפי", אין "איום דמוגרפי" ואין צורך לקבל החלטות חפוזות ומסוכנות בכדי לסכל איומים אלה.
יציבות פנימית הקבוצה השנייה מיוצגת באינטנסיביות רבה על-ידי ארנון סופר
4. עיקר העמדה הוא שבמצב הקיים קטן הפער בין יהודים לערבים לכדי כ-10% לטובת היהודים. הואיל וקצב הריבוי הטבעי הערבי גדול עדיין מזה היהודי בכדי 0.5% לשנה בקרוב והמגמה לעתיד אינה ורודה כמו זו שמציגה האסכולה האחרת. משך ההתפתחות על-פי קווי צפי אלה טומן
בחובו "איום דמוגרפי" ממשי. בקונטקסט זה תומך סופר, בדומה למומחים אחרים באותה קבוצה,
בצורך חיוני ודחוף בהפרדות מאיו"ש, בכדי להמנע מסכנת מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל המערבית, לרבות חבל עזה.
במתכוון ובכדי לא ליגע את הקוראים, אני מביא כאן את המספרים בקרוּב ומי שירצה להתעמק ימצא חומר רב נוסף במקורות דלהלן, במאמר של פרלסמן ובתגובות לו.
שני המודלים מעוררים מספר שאלות ותהיות. השאלה הראשונה היא כיצד ייתכן שמחקרים מדעיים מגיעים לפערי ממצאים שמשמעויותיהם הפוכות בתכלית? דמוגרפיה היא ללא ספק שאלת-יסוד של הביטחון הלאומי והיציבות הפנימית של מדינות - יציבות חברתית, כלכלי, ביטחונית, לאומית תרבותית ועוד. על-רקע המסקנות האירופיות בדבר כשלון אוטופיית הרב-תרבותיות, במיוחד בכל הנוגע לשילוב מוסלמים בתרבות הנוצרית האירופית, הופכת השאלה אקוטית עוד יותר. בשני הדורות האחרונים ראינו כמה וכמה גלי הגירה שליליים, גלים המערערים את היציבות הפנימית של מדינות ומחוללים אי-שקט חברתי ושלטוני. בין הבולטים שבהם ניתן לציין את הבלקנים, במהלך מלחמת קוסובו ולאחריה; אפריקה, דרך לוב ומאוריטניה לאירופה ועתה ההגירה המוסלמית מהמזרח התיכון, בעיקר מסוריה, למערב אירופה וצפונה דרך מזרח אירופה. גלים אלה ממחישים היטב את האיום הדמוגפי החיצוני. מהגרי העבודה שהגיעו לישראל ממזרח אפריקה דרך סיני וחוללו כאן מהומות חברתיות בדרום תל אביב והאיסלאם המהגר במספרים גדולים בעיקר מסוריה, לוב, תימן ועירק - מדינות שהתפוררו מסיבות שונות - ומאיים על יציבות הקהילה האירופית כולה, ממחישים היטב את המשמעות הבלתי-מייצבת שעשויה להיות לתנועות דמוגרפיות שליליות.
ביטחון לאומי להשפעות דמוגרפיות חיצוניות עשויות להתלוות השפעות דמוגרפיות פנימיות שליליות, והסוגיה הישראלית-ערבית-פלשתינית ממחישה זאת היטב. רוב הדיון שלנו עוסק בשאלת אופיה של המדינה היהודית והדמוקרטית (כיצד?) קודם יהודית וא"כ דמוקרטית או קודם דמוקרטית וא"כ יהודית. אינני דן כאן בשאלה זו, אבל על-רקע "אינתיפדת הסכינים" האחרונה, השאלה אינה רק תאורטית-מוסרית-הגדרתית אלא שאלה של ביטחון לאומי (בט"ל) פר-אקסלנס. לדידי השאלה הבט"לית היא שאלת המפתח והמציאות הדמוגרפית והמדיניות הדמוגרפית חייבים להבחן בראש וראשונה לאורה.
בין השאלות והתהיות שמעוררים שני המודלים ניתן לציין עוד את הנקודות הבאות:
1. נתוני הלמ"ס של ישראל מתפרסמים בפומבי, נשענים על סקרים ומיפקדים גלויים, סדירים ותקופתיים. הנתונים הנוגעים לאוכלוסייה הפלשתינית נשענים על אומדנים והערכות. המפקד האחרון נערך ברשות (אבל לא בעזה) בשנת 2007. הגורם המנהל ומפרסם ממצאים אלה מעוניין בהגדלת המספרים, משום שהדבר משרת אותו פוליטית. אין מקור אחר לנתונים אלה, וחלק מהחוקרים נעזרים בנתונים ממקורות כגון, האו"ם, ה-CIA, ומרכזי מחקר פרטיים, שלא הייתי סומך עליהם בעיניים עצומות לצורך עיצוב המדיניות הבט"לית של ישראל.
2. קיימים ספקות לגבי מהימנות הרישומים של מספר הערבים העוזבים את גבולות שטחי השליטה של ישראל, או חוזרים אליהם. ההבדלים בין שתי האסכולות בנתונים אלה הם כ-230%.
3. קיימת מחלוקת בסיסית לגבי האופן בו נרשמים תושבי מזרח ירושלים בעלי תעודת זהות כחולה במרשם התושבים - ישראלי בלבד, פלשתיני בלבד או "גם" ו"גם". כאן ראוי להזכיר שמספר הפלשתינים בעלי תעודה כחולה הוא כ-300 אלף ויותר.
4. בעוד שבצד הפלשתיני אין הגירה חיובית (פנימה) מוסדרת של ערבים לשטחים שבשליטת ישראל, קיימת הגירה כזו - "עליה" - של יהודים, שנמצאת בקו עליה עם צפי להאצה נוספת בהשפעת אי-השקט באירופה בכלל ובצרפת בפרט
5.
5.שעה שגודלה הממוצע של משפחה פלשתינית נמצא בקו ירידה ברור בעשור האחרון, נמצא הממוצע של המגזר היהודי בכלל האוכלוסייה היהודית בקו עליה. שתי האסכולות אינן מעניקות למגמה זו את המשקל הראוי בדיון הדמוגרפי הכולל. עצם קיומו של שינוי מעיד שקיימת אפשרות להשפיע על התהליכים הללו. בתהליכים אקספוננציאלים דוגמת ריבוי טיבעי, לכל שינוי חיובי מתמיד (גידול) ערך חשוב ביותר.
6. בעית הגיור שטרם באה על פתרונה, מטילה צל על רישומם של כ-300 עולים ש"נחשבים" יהודים אבל אינם רשומים במרשם התושבים ככאלה. פתרון בעיה זו הוא מנדטורי ודחוף.
עדיין לא מיצינו את הסוגיות, אבל די בנקודות הנ"ל בכדי להבהיר היטב את מצב הדיון הבט"לי בשאלת הדמוגרפיות הקריטיות לישראל.
לסיכום הערות אלה: הגיע הזמן שהממשלה תטיל על מרכז המידע של הכנסת בשילוב עם גורמים מקצועיים מומחים, לבדוק את שתי האסכולות וממצאיהן ולעצב מודל לאומי מוסכם, שישמש בסיס אוביקטיבי לקבלת ההחלטות הלאומיות
6 וינקה או יבהיר את כל סימני השאלה והספקות הקיימים.
בבחינת הסוגיה הדמוגרפית, אסור להתייחס לנושא כלגזירת-גורל. דמוגרפיה היא התפתחות חברתית שמושפעת מגורמים רבים ושונים שרבים מהם נשלטים על ידינו, אם לא באופן מלא אזי באופן חלקי. כשם שהסינים החליטו לאחרונה משיקולים של ביטחון לאומי על עידוד הילודה וביטלו את האיסור על שני ילדים במשפחה, אירופה מנתבת הגירת פליטים ומהגרי-עבודה ומניידת אותם בכדי לענות על חוסרים דמוגרפיים שלה והאמריקנים עושים דבר דומה לגבי המהגרים ההיספנים ממקסיקו וממרכז אמריקה - אין סיבה שישראל לא תעשה כמותם בכפוף ובהתאמה לצרכיה.
לפי אומדנים שונים יש בישראל בין 200 ל-300 אלף פלשתינים ש"התאזרחו" בה בתהליכים מפוקפקים.
במסגרת סדר דמוגרפי ולאומי כולל, צריך לבחון וליישב גם סוגיה זו אחת ולתמיד - מדינת חוק צריכה להיות מדינת חוק.
מלבד אלה, פתוחות בפני ישראל עוד מספר אפשרויות להשפיע על המאזן הדמוגרפי הישראלי-ערבי:
א. עידוד העלייה
ב. החזרת יורדים
ג. עידוד הילודה
ד. עידוד הגירה מרצון
ה. הפרדה פוליטת בין התחומים הטריטוריאליים המיועדים להיות ישראלים ריבוניים ובעלי גבולות בני הגנה, לבין תחומים שיהיו חלק מתוכנית אוטונומיה פלשתינית שיכונו לצמיתות ברצועת עזה ובחלקים של איו"ש. כאשר יכון שלום ישראלי-ערבי כולל, ניתן יהיה לדון בתוכנית רב-שנתית וארוכת-טווח שבמסגרתה תפתר בעיית השטחים והאוכלוסין שאינם כלולים בריבונות הישראלית, בשיתוף עם מדינות ערביות אחרות ואפשר שגם במסגרת פדרטיבית מוסכמת כזו או אחרת כפתרון אזורי.
פתרונות מסוג זה מיושמים בכל העולם כדרכים לפתרון סיכסוכים בינלאומיים פוליטיים ואתניים, ואין סיבה שלא ייושמו גם כאן. יצירת תשתית למציאות חדשה והגדרת התנאים ליישומה, עשויים לשמש תמריץ שיסייע לחולל את השינוי. בכל מקרה, השיקול הישראלי המכריע חייב להיות בט"לי כולל, משום שהוא כרוך בצעדים בלתי-הפיכים.
