העצרת: שכנוע עצמי, לא פיוס

לא מספיק חריפה הייתה עבורם העצרת, "חלבית", והרי רבין ז"ל נרצח על מזבח השלום. בינתיים לא בשלים לעצרת פיוס שתעסוק בעיקר: ברצח כמכשיר לכפיית רצון פוליטי, בפגיעה האלימה בהסכמת הרוב. ובכל זאת, אחרי 20 שנה ביקשו המארגנים להתחיל באיחוי הקרעים, בדיבור בין אחים ניצים שהמחלוקת הפוליטית ביניהם לא ממש משנה כבר, כי השכנים לא מבדילים בין יונה לנץ. עבורם כולנו יהודים. פשוט ואכזרי. והיה רינו צרור, שמהרגע הראשון לא הותיר ספק מי גיבור הערב. בין ניצב לניצב, שיחרר נאומים מתלהמים, שהחזירו את העצרת לפוליטיזציה המאוסה שניכרה את הציבור מזיכרונו של רבין. חבל. והנאומים - מלאי פאתוס כאילו תנ"כי, והדובר - נביא זעם בעיני עצמו ובעיני חסידיו השבויים במקסם השווא ההוא טרם הניסויים שידענו מאז אוסלו: "האוויר מלא בבהלה גדולה, באדים של אלימות, ובגלים של שנאה כמותה לא מצאנו. אנחנו חוששים מן הרצח הבא. אנחנו משוכנעים לחלוטין שהוא לפנינו". לחלוטין. והאנלוגיות ההיסטוריות חסרות האחריות - צרור גזר והדביק כיד דמיונו את בית ראשון ובית שני לימינו. כי "אנחנו", אם לא ידעתם, ערב חורבן. תמיד. אשרינו. "שני שיאי הממלכה אז (בית ראשון ושני), ובתוך שנתיים, בום, התרסקות, משיא ענק לנפילה גדולה ולאובדן מלא של העצמאות. חוליות עמוד השדרה של החברה קרסו". זהו? כן, אין פירוש אחר להיסטוריה: "זה המנגנון. והוא קרה פעמיים. ועושה רושם שהוא נדרך גם בפעם השלישית". בל נקל ראש בחיישניו ההיסטוריים. ערב ה"הינתקות" התנבא, כדרכו, בטון משיחי מבשר רעות: "בעוד 90 יום תתחיל מלחמת אחים" ו"יבוא עימות, והוא יהיה אלים, המוני, קורע לב ומסוכן יותר מכל מה שידענו". משיחיות שקר הניזונה מאדי הדלק המבעבעים בדמיונו ומציתה את חסידיו, כורתי בריתו עֲלֵי זבח, להאמין שהמדינה נשבתה בידי רומאים, בבלים וחייזרים מהימין. ירון דקל מפקד גל"צ הרס את "המילה האחרונה", התוכנית היחידה בזמן שיא שנתנה פתחון פה מלא לעמדת הרוב, והפקיר בידי צרור את זמן השיא של התחנה. כל יום בצהריים (אם לא שבענו די בשעה הקודמת מארסו של יוסי שריד, שהוחזר אלינו מעידן אוסלו), אפשר לשמוע כיצד ישראל מתפרקת. "אנחנו לא באמת 'מאבדים' את הריבונות... פשוט ויתרנו עליה, חתכנו, מסרנו אותה לאחר", אמר צרור בעצרת וניפק גירסה מעודנת לקריאת הקרב של הגרבוזים והווקסמנים על ההמון שבחר אחרת. וכך זה נמשך. ומי זוכר את קלינטון ואת האני מאמין שקרא יונתן בן ארצי בשם אחרוני החיילים בבריגדות ג'ון לנון ("דמיינו שאין מדינות ואין דת"): ישראל צריכה "להכריז באופן מיידי על הכרה ללא תנאים במדינה פלשתינית". כבר. הניתוק הזה מהמציאות של קבוצה, שפעם הייתה חוד החנית של החברה הישראלית, לא מדאיג את צרור "משום שתזזית ההסתה המשוגעת צומחת ליער ענק, ואין גנן". נגמרו הדימויים. בקיצור, שכונה. שכונה תנ"כית. הנה צרור ערב הגירוש מגוש-קטיף, תיהנו: "הבטונדה לא נעשתה אתמול בלילה; היא הועברה ממחסום אחר. איך עברה הבטונדה ממחסום ג'וואריש למחסום בית אריה, ומשם לכיסופים בגוש-קטיף? זה כבר סיפור חיינו".