הפעם אני מבקש לברר אם התנהלות נתניהו במשק הלאומי היא תוצאה של אי-יכולת (incompetence) או תולדה של מדיניות שנונה ומתוחכמת, תוצאה של התנאים והנסיבות. מי שקרא משפט פתיחה זה, בוודאי הרים גבה בפליאה וספקנות. בהמשך הדברים אנסה להסביר את "התיזה".
נתניהו עומד בראש
ממשלה בישראל זו הקדנציה הרביעית. לא כל הממשלות שרדו קדנציה מלאה, אבל הממשלה הקודמת, השלישית של נתניהו, הייתה קצרה אפילו מן הממוצע הישראלי. עם זאת ראוי להזכיר שממשלה זו נפלה כתוצאה מהחלטה של נתניהו ללכת לנשיא, לאחר שהעריך בצדק (לדעתי) שמתארגן מהלך להפילו, בהשתתפות חלק מהשותפים לקואליציה ולממשלה. המהלך נגד נתניהו נתמך בין היתר על-ידי ארה"ב של אובמה ועל-ידי אירופה שרוב מדינותיה הן, לכאורה, ידידותיות לישראל.
אבל גם אם טעה נתניהו והתכנון להדיחו היה למעשה תרגיל נפל, אופיינה תגובתו במהירות תגובה ובנחישות, כשהוא נוטל סיכון פוליטי לא מבוטל כשהלך לנשיא. ההמשך ידוע: בחירות, סיפורי הבדים של בוז'י, ציפי, לפיד וליברמן על מהפך קרוב ותרגיל פוליטי-הסברתי מבריק של נתניהו יומיים לפני פתיחת הקלפיות, וה - Sitting Duck הפך למנצח הגדול של הבחירות. מנצח, אבל לא "
ארדואן הישראלי". ארדואן קיבל בבחירות האחרונות למעלה מ-50% מקולות הבוחרים שהשתתפו בבחירות. נתניהו קיבל בבחירות האחרונות רק כ-25% (30 מנדטים מתוך 120). הציבור הטורקי לא היסס לתת לארדואן כוח פוליטי רב - לא "סולטן חדש", אבל מנצח ברור עם רוב מוחץ.
חודו של קול כפי שהתנהלו הדברים אחרי הבחירות, במסע המפרך להקמת ממשלה שתזכה באמון הכנסת, חולל נתניהו שוב "נס" קטן מול כל ההערכות הפסימיות, התצפיות העויינות ומסעות ההשחרה של האופוזיציה המיועדת, שבאופן זמני הייתה מאוחדת וממוקדת יותר בניגוח נתניהו האיש מאשר במאבק נגד הימין ודרכו. אעפי"כ, הצליח להרכיב ממשלה ולזכות באמון הכנסת על חודו של קול (61 מנדטים) ולהתניע את הממשלה. כל מי שמגלה תמיהה על כך שממשלה זו עדיין מתפקדת - צודק. האם היא מתפקדת טוב? - התשובה היא לא. האם סביר שתוכל לתפקד טוב בתנאים הנוכחיים? - גם כאן התשובה שלילית. האם נתניהו הוא זה שיצר מציאות זו? - לא. זו החלטת הציבור ותוצאת המדיניות שאימצה האופוזיציה; נתניהו קיבל את הדין והחליט להמשיך. האם ינסה בעתיד לשפר עמדות? - הנסיון מוכיח שכן, אבל לא בכל מחיר.
מאז פוזרה ממשלתו הקודמת, השלישית, פועל נתניהו תחת גלי אירועים - פנימיים, ביטחוניים, כלכליים וחיצוניים, שהיו מכבידים על כל ראש ממשלה, גם כזה שהיה נהנה מרוב פוליטי משמעותי הרבה יותר בכנסת. עובדה זו כשלעצמה, היא הישג פוליטי נכבד. האופוזיציה בישראל כשלה בעצירת נתניהו משום שדרכה הכלכלית-חברתית ודרכה המדינית-ביטחונית אינן מקובלות על רוב הציבור. עם זאת, עומדים לרשותה כלים ואמצעים רבים להפוך "זבובים", עניינים של מה-בכך בכל אחד מתחומים אלה, "לפילים", והיא עושה בכך שימוש אינטנסיבי.
נתניהו כראש ממשלת ישראל עומד בפני ארבעה אתגרים עצומים: א. המציאות הגיאו-אסטרטגית והבינלאומית המשתנה במהירות באזורנו. ב. ההתאבנות המחשבתית של המערב, "הידידותי" כביכול, בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני והפתרון ה"יחיד האפשרי", פתרון שתי המדינות, שיש ליישמו לדעתם גם במציאות הקיימת וכמעט בכל מחיר. בגישה זו המערב נתמך ומעודד בניואנסים אלה ואחרים על-ידי רוב האופוזיציה בישראל, במיוחד חלקיה השמאלניים, שהפכו את שגיאת רבין בהסכמי אוסלו לתורה המדינית
האולטימטומטיבית שלהם. בשמאל ההזוי שלנו, פשרה טריטוריאלית כבר אינה שאלה אסטרטגית אלא ייעוד היסטורי, בפועל שווה-ערך לציונות המגשימה של ערב קבלת העצמאות. ג. איומים ביטחוניים מקומיים, שלובשים צורה ופושטים צורה. פעם הם פעילים ברצועת עזה, פעם בגבול הצפון ופעם באיו"ש, בנוסח אינתיפאדת הסכינים דהיום. המשותף לאיומים כולם, הוא מרכיב האי-יציבות הביטחונית שהם משרים באזור והאפשרות שבנזילות הפוליטית והצבאית הקיימת ובהשראת האיסלאם הקיצוני, יהפכו במהירות לגל אלימות אזורי עקוב מדם. המצב מחריף בהשפעת החלה קיצונית של עקרון "חופש הדיבור הקדוש" על הרשתות החברתיות המוסתות והמסיתות. הבדיות האחרונות על הפרת הסטטוס-קוו בהר-הבית, הדגימו אופן פעולה זה יפה. ד. אי-השקט החברתי-כלכלי בישראל, שמנוצל בציניות רבה ובאינטנסיביות רבה על-ידי השמאל בכדי לחולל סערות ציבוריות, חלקן מוצדקות אבל מיותרות וחלקן בלתי רלוונטיות. דומה שהחלום הרטוב של השמאל בהפגנות קיץ 2011, ממשיך ל"פמפם" את המוחות הקודחים, שמחפשים לנו פתרונות תאורטיים ברוח האידאות של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ובה בעת מטיבים לברוח מן הצורך להבהיר כיצד עקרונות אלה מתישבים עם הכשלים באירופה, עם הכשלים של משק העובדים בישראל ועם הנסיבות הכלכליות המיוחדות של ישראל בעליה ובביטחון שאין שני להן. בתוספת החרמות והנידויים שהם מעודדים בעולם במטרה להכביד על ממשלת ישראל ולכפות עליה מדיניות מנוגדת לרצון רוב הציבור בישראל, הם גם פוגעים בכלכלה, בניהול הציבורי ובהקצאת משאבי הניהול והמנהיגות לענייני הפנים והציבור.
אי-סדרים למתבונן מן הצד נדמה לפעמים, שאין שום היגיון בשיגעון הזה והתכלית היא
יצירת כאוס, מין מהפכה דה-לוקס שאולי סוף-סוף תסלק את הביבי הזה מהשלטון ותניח להם להתחיל מעמדת-כוח בחידוש ההרפתקנות הישנה-חדשה שלהם, זו שכבר הוכיחה את אוזלת ידה בכל הנושאים הלאומיים המרכזיים. כשרוממות הצדק החברתי על שפתיהם, פעילות קונסטרוקטיבית ואחראית למען הציבור, מרוחקת מהם למעשה ת"ק פרסאות; התנהלות היא של "הכל פוליטיקה" ולעזאזל הציבור והמדינה.
חבריו של נתניהו למפלגה ולגוש הימין אינם שונים בהרבה מהשמאל. גם הם מחוללים מהומות ואי-סדרים שמכבידים על הניהול הלאומי, אבל לפחות אין הם מארגנים נסיונות הדחה על כל צעד ושעל ואינם נעזרים לצורך יצירת הכאוס בגורמי חוץ, אם במימון ואם במהלכים פוליטיים וכלכליים שליליים ומזיקים.
בהמולה זו מתפקד נתניהו. עצם העובדה שהוא מתפקד, גם אם הוא טועה ושוגה כאן ושם, היא, כאמור, הישג. לנתניהו עצמו חולשות לא מעטות שאינן מקלות על הנסיבות האוביקטיביות ולפעמים אפילו מכבידות. יכולתו לנהל צוות עובדים לאורך זמן, איכות התפקוד של לשכתו, האופן בו הוא מתזמר באמצעות כל הכלים שלרשותו את הממשלה ואת המנגנונים של משרד ראש הממשלה, "עודף ניידות" העובדים בממלכתו והכשלים בבחירת בעלי תפקידים בכירים - כל אלה ואחרים הם רק חלק מהלקונות שבסביבתו. במציאות הקשה בה הוא מתפקד, כל לקונה היא לקונה אחת יותר מדי, שהאנרגיה הדרושה כדי לתקנה גדולה בהרבה מהאנרגיה הדרושה כדי למנעה...
בתוך כל אלה חייב ראש הממשלה להניע תהליכים מרכזיים בכל אחד מארבעה נושאי-הבוחן העיקריים הנ"ל והוא עושה זאת לא רע, אבל באמצעות חלוקת קשב טורית,
דהיינו: נושא אחר נושא במקום במקביל. כאשר גורם הזמן הוא קריטי, קשב טורי הוא גורם מזיק. אם נבין מה עשויה להיות מטרת היסוד של נתניהו בכל אחד מהתחומים הקריטיים הנ"ל, נבין טוב יותר "מה קורה פה" ומדוע.
קווים אדומים בתחום הבינלאומי, האסטרטגי ובתחום הלוחמה בטרור, מנסה נתניהו למנוע התפרצויות אלימות והתכתשויות ארוכות-טווח ובעלות מרכיבי שחיקה אינטנסיביים; מלחמת התשה מעולם לא הייתה אינטרס ישראלי. מכאן המדיניות שהוא נוהג בעזה, באיו"ש וגם בגבול הצפון. בזירות השונות נקבעו "קווים אדומים" שבחלקם לא פורסמו ועליהם שומרת ישראל בפועל תוך הפגנת גמישות בתגובה. זו אינה המדיניות האופטימלית כיום לגבול הצפון, למשל, אבל היא משרתת את צרכי המדיניות והעדיפויות של נתניהו במציאות הקיימת.
נושא מיוחד בתחום האסטרטגי הוא הנושא האירני - האיום הגרעיני וגם האיום הקונבנציונאלי האזורי. לאחר שהוכשל בבית בכוונתו לפעול צבאית נגד תוכנית הגרעין של אירן, הפעיל נתניהו את כל המהלכים שעמדו לרשותו בכדי להכשיל את ההסכם הרע שיזמה ארה"ב בנושא זה. לאחר שהודר על-ידי ארה"ב, יחד עם ידידים מפוקפקים אחרים של ישראל מהמו"מ, ולאחר שנשיא ארה"ב הטיל את כל כובד משקלו על הקונגרס שלא יבלום את יוזמת ההסכם שלו, הוכרע הנושא לפי שעה, אבל טרם הסתיים; אנו בעיבורה של פזה חדשה במאבק. האיומים ניצבים על-כנם והופכים אקטואליים יותר עם כל יום שחולף. עיצוב מדיניות אזורית בנסיבות החדשות, היא לא פחות מורכבת ורגישה מהמהלכים הקודמים וזו משימתו הנוכחית של ראש הממשלה.
בתחום הישראלי-פלשתיני נתניהו אינו מעוניין להתקדם לעבר פתרון שתי המדינות, משום שאין בצד הערבי מי שמסוגל להביא את מחצית הכוס השנייה הדרושה להסדר סופי, או לעמוד בפועל על ביצוע מה שיוסכם. כל עוד ממשל אובמה מנהל את "העולם", הדרך היחידה הפתוחה לישראל להמנע מעימות עם קהילת "הידידים" מצד אחד ומביצוע שגיאות אסטרטגיות מצד שני, היא "להרוויח זמן" ולצפות לשינוי הנסיבות בבית הלבן. נתניהו הרוויח כבר 7 מתוך 8 השנים שלהן היה זקוק לאחר בחירת אובמה לנשיא. מהלכיו בתוך ארה"ב בבחירות החצי לקונגרס ובבחירות לנשיאות בקדנציה השנייה של אובמה, נגזרו לדעתי מהשיקולים הנ"ל.
ביחסים עם הפלשתינים, הגישה היא שמירה על הקיים, הכלה ובחינת הכוונות והנכונות של המדינות הסוניות המתונות להגיע להסדר פשרה אזורי ולכפות אותו על הפלשתינים. התפתחות כזו היא תהליך שלא יתגבש תוך זמן קצר ומי שאצה לו הדרך, מנסה לחזור שוב על משגי אוסלו. המדיניות כאן קשורה מצד אחד באמור לעיל בכל הנוגע לממשל אובמה ומצד שני בשימור הקואליציה והיציבות הפנימית - אלה שתי זרועות שלובות של אותו מהלך אזורי גדול.
בחירה חופשית האתגר הגדול הרביעי הוא, כאמור, האתגר הפנימי. כאן כבר הוכיח נתניהו בעבר שהוא מבין היטב את המשק הישראלי ומסוגל לחולל בו שינויים חיוביים משמעותיים. הוא איננו סוציאליסט בהשקפתו וכל מי שמחפש אצלו הגדלה ניכרת של מעורבות הממשלה במשק היצרני, טועה ומטעה. אילו היה שר אוצר, שפטור במידה רבה מבעיות הביטחון והפוליטיקה העולמית, היה קרוב לוודאי מתנהל ביתר אינטנסיביות והחלטיות. במציאות הפוליטית של רוב של 61 מנדטים, תוך התחשבות בצורך להעביר תקציב לשנת 2016, להסב את המשק למשק מתקדם, כלומר: הגדלה מסיבית ומהירה של מרכיב ההי-טק והתשתיות הדרושים לכך וחידוש הצמיחה והיציבות - הוא מתמקד במהלכים הגדולים והמשמעותיים ביותר, כגון: מתווה הגז, תוכניות הבנייה, שיפור המשילות, פיתוח יחסי-חוץ ושווקים שיחליפו לפחות חלקית את אירופה. במקביל הוא מותיר את החלקים האחרים, כגון: ביטחון, פיזור האוכלוסייה, התשתיות, התחבורה, החינוך, האוצר, המשפטים ועוד בידי שרי ממשלה אחרים, שלא כולם כשרים לתפקד בנסיבות הקיימות במשק. בחלק מהמקרים זהו אילוץ קואליציוני ובחלק אחר זו בחירה חופשית ונכונה.
ראש הממשלה מחזיק ב-4 תיקים בנוסף לתפקידו כראש ממשלה במשרה סופר-מלאה, כאילוץ. כך נתניהו עוקף קשיי משילות גדולים שהרוב הקואליציוני הדחוק כופה עליו. בדיעבד יוצר נתניהו דה-פקטו מצב קוואזי-נשיאותי בניהול המדינה וכך עוקף חלק מהקשיים ומתמרן ביתר חופשיות מול אחרים. ראש הממשלה יודע שזה אינו מצב רצוי, אבל מתוך היקף הרגישיות והאילוצים שבתוכם הוא וממשלתו פועלים, הוא חייב ליטול גם סיכונים אלה. טוב יעשה אם יבחן ברציפות את האפשרות להשתחרר בהקדם מאחריות ישירה למשרדים הנוספים ובסיוע תחיקתי מזורז, יבסס את מעורבותו על טיפול אד-הוק בסוגיות נבחרות ולא באחריות כוללת למשרד ממשלתי, שיש בה גם לא מעט מלכודות ציבוריות, משפטיות וניהוליות שהקצאת האנרגיות הדרושות לניהול יעיל וזהיר שלהן מיותרת עבורו.
הזיגזגים שמבצע נתניהו מפעם לפעם בנושאים שונים - שינוי החלטות, תהליכים חלקיים ולא מושלמים ותגובות כביכול מן המותן, הן פועל יוצא של המציאות, אולם התוצאה הנראית לא אחת כלפי חוץ היא של ברדק, אנדרלמוסיה וחוסר החלטיות ומשילות.
האם הברדק לכאורה בניהול הלאומי הוא בהכרח תוצאה של כשל נהולי של ראש הממשלה, או שזו שיטת נהול מתוחכמת ובלתי-מוצהרת, שמתחייבת מריבוי האילוצים שבמסגרתם הוא פועל? זו בוודאי שיטה שאינה תואמת את ספרי הניהול הקלאסיים אך מאפשרת לו בזכות תכונותיו וכישוריו, בתנאים לא-תנאים, להניע תהליכים חשובים. לשם כך עליו לפסוח זמנית, באמצעות קומבינות שונות, על עיסוק בנושאים שנויים במחלוקת, או נושאים שפתרונם דורש אנרגיות ניהול רבות אך תרומתם המיידית אינה בראש סולם העדיפויות של נתניהו?
לדעתי, התשובה לשאלה זו היא במידה רבה חיובית - זו אכן שיטה תואמת-נתניהו, גם אם היינו מעדיפים שלא להדרש לה.
