הדרך המיטבית להגשמת תכלית המטרה

נתחיל בגינוי. ניתן להפגין, ניתן למחות, אך אלימות אסורה. התנהגות שלטונית, אפילו אם איננה נכונה, לא ‏יכולה להוות עלה תאנה לאלימות. ‏ נעבור לצד השני של המטבע, ובהנחה שהקרקע שעליו נבנה בית הכנסת בגבעת זאב אכן שייכת לאותו תושב ‏ערבי בשם רבאח מוחמד שנפטר לאחרונה, ושייכת ליורשיו לאחר מותו.‏ סיפור המעשה בקצרה מתואר בבג"ץ‎6496/15 ‎‏, המנוח נהג לעבד את הקרקע ואז לפני כ-15 שנה הוא ‏הבחין בתחילות בנייה, הוא פעל על-מנת שלא ינושל מהקרקע אך לא הצליח למנוע את הבנייה, המבנה נבנה ‏ללא אישורי בנייה, בניגוד לצווי הפסקת בנייה שהוצאו על-ידי הגורמים המוסמכים, הפך לבית כנסת, ולפני כ-‏‏4 שנים עתר המנוח לבג"ץ בעזרת עמותת "יש דין" ונתקבלה החלטת הריסה. ניתן די זמן לעמותה ‏המפעילה את בית הכסת ולרשות המקומית על-מנת למצוא/לבנות חלופה, במהלך הזמן היו ניסיונות גישור ‏עם המנוח אשר עלו על שרטון עם מותו, כי יורשיו סירבו לכל הסדר.‏ עם התקרב מועדי ההריסה היו פניות לדחייה אשר נענו על-ידי בית המשפט העליון ובאחרונה שבהם עתרה ‏גם המשטרה בשל המתיחות בירושלים ובשל החשש לאלימות ולתגי מחיר. פנייה זו הביאה לדחייה של ‏ההריסה לעוד שבועיים כך שמצפים לנו ימים מתוחים, וזאת בנוסף על מה שמביאים עלינו אויבינו.‏ בואו ננסה לשים את הבעיה על כפות המאזניים.‏ מחד-גיסא, בעלות מוכחת של אדם על קרקע (ואני מניח שהיא מוכחת, כי הוצגו מסמכים, לנציגי המתפללים היה ‏זמן רב להוכיח אחרת ועל-פי בית המשפט הם לא הרימו את נטל ההוכחה הזה, יתרה מכך עולה חשש ‏שמסמכים שהם הציגו בעבר לא היו אותנטיים), מנגד התעקשות, אשר ייתכן שהיא מונעת גם ממניעים ‏פוליטיים שלא להתפשר בשום פנים ואופן על-ידי פיצוי, כאמור עם פטירתו של המנוח רבאח כל ניסיונות ‏ההסכמה עם יורשיו עלו על שרטון.‏ מחד רצף של עבירות בנייה הפרת חוק ופגיעה בזכויות קנייניות, ומנגד בית כנסת, עם יהודי, (ובאותה ‏מידה היה זה נכון אם מדובר היה במסגד או כנסיה) והרי לא מדובר באיזה בעל זרוע שהתיישב שם, אלא ‏במקום תפילה. ‏ מחד מחדלים של רשויות שלטון (רשות מקומית, המנהל האזרחי), ומאידך פגיעה קשה ברגשות דת מחד ‏ובזכויות קנייניות מאידך.‏ ומכאן אנו חייבים להמריא קצת ולהביט בכל הפרשייה הזו לאור חוקי היסוד שלנו, ועקרון המידתיות שלהם:‏ מהי מטרתם של עקרונות המידתיות בחוקי היסוד שלנו? לטעמי תפקידם של עקרונות האלה הוא להיות ‏אצבע מכוונת על-מנת למצוא את הפתרון הטוב ביותר אשר לתכלית ראויה יפגע בזכויות אדם (ו"אדם" הם ‏כל הצדדים בפרשה) באורח ה"זול" ביותר מכל שאר החלופות, והדרך האופטימאלית היא כמובן זו שלא ‏תפגע בזכויות אדם כלל, אפילו אם היא עולה כסף.‏ אז האם הריסה היא הפתרון? או הימנעות הריסה היא הפתרון? והתשובה היא לא זה ולא זה הפתרון הוא ‏כנראה רק כזה שיבוא בהסכמה, אבל ניסינו וחלפה שנה, והצדדים לא הגיעו להסכמה, לא נמצאו חלופות, ‏והאם נחכה עוד שנה?‏ והתשובה היא כן, בואו נחכה עוד שנה, כלום לא יברח, אבל מה יבטיח לנו שהזמן לא יימרח שוב?, וכאן ‏נראה שיצירתיות של בית המשפט יכולה להשתפר.‏ צווי ההריסה הוצאו בין היתר נגד העמותה המפעילה את בית הכנסת, ונגד הרשות המקומית, אי-קיום צווי ‏ההריסה הוא ודאי ביזיון בית המשפט, וברצות השופטים (בעזרת העותרים) בזיון בית המשפט עלול לעלות ‏לעמותה ולרשות המקומית הרבה הרבה כסף, ועלול אף להביא לכליאתם של בכירי העמותה ובכירי ‏הרשות המקומית (עד אשר יקיימו את הצווים).‏ אז במקום להפוך את בית הכנסת למתחם מבוצר, ולהפוך את מתפלליו לאויבי האומה, במקום להפוך את ‏המקום לאבן שואבת לכל אנרכיסט מצוי, יש להימנע מהניסיונות להרוס את המבנה, ביום שייכנסו הצווים ‏לפועל והבניין לא ייהרס, יעתרו העותרים על-פי פקודת בזיון בית המשפט ומשם יתחילו סנקציות כלכליות ‏יומיות על העמותה ועל הרשות המקומית, בסקלה העולה לוגריתמית עם הזמן ובאורח שלהערכת בית ‏המשפט יאפשר לעמותה ולרשות לאתר חלופה זמנית או קבועה, להעביר את תכולת בית הכנסת למקום ‏אחר ולהפוך את הבית הקים מבית כנסת למבנה ריק עם קירות לפני הריסתו.‏ ואם הכסף לא יענה, גם אם ישלמו עשרות מיליונים (כי יהיה איזה בעל ממון שיממן) אזי יומיים ריח ליזול ‏של ראש המועצה וסגניו, ושל מנכ"ל ויו"ר העמותה בקלבוש ודאי יענו.‏ אולי יש פגמים משפטיים בהצעה, אבל בית המשפט העליון הוא מספיק אקטיביסטי על-מנת למצוא את ‏הדרך, הגם שעל-פי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בית המשפט מצווה להעמיד את הפתרון האופטימאלי, ‏המגשים את תכלית הפעולה ב"מחיר" הזול ביותר.‏ ובנימה של ביקורת, נראה לי שבית המשפט העליון שש להגשים את חוקי היסוד על המינהל ועל הציבור שם ‏הוא מאוד פורה ומאד יצירתי, בעוד שהוא מתקשה להפעיל אותם על דרכי חשיבתו בנוגע לו עצמו ואופן ‏קבלת ההחלטות על ידו. בית המשפט דורש מאתנו בצדק לפעול באופן שהגשמת תכליות ראויות תתבצע ‏באורח ה"זול ביותר" בהיבט זכויות אדם, ולטעמי לא תמיד הוא דורש מעצמו אותה דרישה.‏