מערך ההסברה של ישראל לא עמד מעולם על הגובה. בלשון-המעטה אפשר רק לומר שהוא, פחות או יותר, מצטייר כעקב האכילס שלנו. אל מול מכונת התעמולה הערבית, המשומנת כל כך, נגזר על המדינה, בכורח הנסיבות האומללות, להתייצב חסרת-אונים ומוכה.
ספק גדול אם מינויו של ד"ר
רן ברץ, כמסביר הלאומי החדש, יהיה אכן זה שיושיע אותנו. יתר על כן: כבר עם כניסתו לתפקיד, הוא דאג בעצמו להזים כל תקווה ולהוכיח, קובל עם ועדה, שאיננו מתאים. האמירות האומללות שהצליח לפלוט, מוכיחות זאת לכל כאלף עדים. אז לכן, עם מסביר לאומי שכזה, עדיף להסברה להיוותר יתומה, שאם לא כן - ייגרם לה רק נזק עצום. ובהקשר לעניין מובן מאליו שדי לחכימא ברמיזא בלבד.
חוכא ואתלולא את טיב המינוי החדש הכל כבר ממילא יודעים לאלתר. הקול שמשמיע ד"ר ברץ הוא בעצם קולו של ביבי עצמו. אז בתור שכזה הוא אינו מהסס לחצות, בלי בושה, את הקו האדום. פגיעתו העולבת בנשיא המדינה, רובי ריבלין - שנוא-נפשו של הרה"מ שלנו - היא התנשאות בלתי-ראויה. בוודאי לא למי שרואה את עצמו כמסביר לאומי.
בהשפלת הנשיא, נוסח חוכא-אתלולא, יש גם משום השפלת המדינה. הפגיעה של ברץ היא פגיעה בכולנו ובשום התנצלות אין כדי לסייע. שהרי במוקדם או במאוחר - כך יש להניח - יחזרו הדברים פה ושם על עצמם.
מן הראוי בהזדמנות זו לזכור: אלימות מילולית אינה הסברה. המסקנה הנדרשת היא לכן חד-משמעית: את פיו של ברץ יש למהר ולסכור. אחרי ככלות הכל, פה שנוטף רעל במקום מרגליות - הוא ג'ורה שמפיצה מסביבה ריח רע.