הייתה לי היכרות אישית קרובה עם יצחק נבון, בעיקר בשנים בהן כיהן כשר חינוך. הייתי חבר הוועדה בה ישב ראש שהכינה את אירועי יום ושנת העצמאות ה-45 למדינה. אירחתי אותה בימי שליחותי הדיפלומטית, גם בקנדה, גם בבלגיה, גם בשוויץ. חטפתי עימו רגעים יפים של שיחות מהן ניכרה חוכמתו השורשית, תבונתו, הצנעת הברק בחיבה שהיה בה מסורות מתונות של ימים רבים מהם אסף בשלות ותיקים. במוצאי השבת, כשנודע לי כי הלך לבית עולמו, באה עלי עצבת. טבעית. נשיא ישר דרך ואהוב על הבריות, שידע להלוך עימהן והן אהבו להלוך עימו ושהשאיר חותם ביצירה היהודית ובעיגון זיכרונה שנקרא לישיבה של מעלה משאיר מאחוריו רבים וטובים שיש בליבם עצבת. אבל חשתי בי שעצבת זאת יש בה ייחוד. חשתי בי שיש בי מין עצבת ששורה על כל אדם בעולם כמודיעים לו יודעי עיתים כי מין שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, בצומח או בחי, נכחד, כי האחרון בשורדי אותו זן נדיר איננו עוד. אין עוד יצחק נבונים בעולמנו. הארץ הזאת שגידוליה עדיין גורמים השתאות, אין בה עוד גידול כזה, לא בגנות בהן הלך יצחק נבון כל ימיו, לא בשדות בהן זרע, לא בבוסתנים בצילם חמד והותיר את לקט שירי הדורות שהיו. בושתי ביני לביני כי כך אני תפוס בעצבת הזאת, כאילו יש בה הרהור איסור. מת בשיבה טובה האדם עשיר הרוח וברוך המעלה הזה. בשיבה טובה ונכחד ואין עוד כמותו.