השנה ציין עם ישראל בחול-המועד סוכות את מצוות "הקהל" ברוב עם ו
הדרת מלך בכותל המערבי. מדי שבע שנים, בחג הסוכות, מייד אחר תום שנת השמיטה, מגיעה זמנה של מצוות "הקהל".
הייחוד במצווה חשובה זו הוא החיוב לכנס את כל העם כולו, כולל הטף שהם התינוקות, שהיו נאספים בבית המקדש. משה מנהיג העם בתקופת המקרא והמלך בתקופות מאוחרות יותר, היו קוראים מתוך ספר התורה פרשיות אחדות מחומש דברים באוזני כל העם כפי המובא בפסוק: "ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות... הקהל את העם האנשים והטף... (דברים ל"א, י'-י"ב).
מטרת הכינוס הייתה "למען ישמעו ולמען ילמדו" כדי לשמור את דברי התורה שהוקראו במעמד חשוב זה. השאלה הנשאלת היא מדוע היה צורך להביא את הטף שאינם ברי לימוד וברי הבנה? עונה על-כך הגמרא (חגיגה ג', א') כדי לתת שכר למי שטורח להביאם.
המשמעות של מימוש הערבות ההדדית היא החיוב לכנס את כולם, כולל הטף לישות אחת ולגוף אחד: "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים... (דברים כ"ט, י"ב).
רעיון הערבות ההדדית קיים בעם ישראל מאז תקופת אבות האומה. אין לך אדם שאינו מכיר את אימרת חז"ל: "כל ישראל ערבין זה בזה" (שבועות ל"ט, ע"א).
המילה ערב מופיעה לראשונה כאשר ניגש יהודה אל אחיו יוסף כדי להציל את בנימין. הוא מטיח בו דברים קשים ותוך כדי דבריו מסביר מדוע הוא מתמסר לעניין זה יותר מכל אחיו: "כי עבדך ערב את הנער" (בראשית מ"ד, ל"ב). לשון הערבות מוזכרת גם קודם-לכן, כאשר שכנע יהודה את אביו יעקב לשלוח עמו את אחיו בנימין: "אנכי אערבנו" (בראשית מ"ג, ט').
ואכן, על-פי דעה אחת בתלמוד (בבא בתרא קע"ג, ע"ב), לומדים את דין הערבות מיהודה. זו ערבות שבה הערב עומד במקומו של הלווה, כאילו הוא עצמו קיבל מהמלווה את הכסף. כך שעיבד את עצמו באורח מוחלט לאחיו כאילו הוא עומד ממש במקומו, עד שהוא מתמסר להצלתו כשם שאדם נלחם להצלת עצמו.
המושג של "כל ישראל ערבים זה בזה", פירושו כל ישראל אחראים זה לזה. אף אדם לא יכול להגיד שחברו עשה משהו וזה לא עניינו. יש לנו אחראיות חברתית על כל האומה. לדוגמה, אם קרה אסון בעם ישראל או קרה תהליך מסוכן שעלול להשפיע לרעה על העם, אין אנו יכולים להגיד שזה באשמת אדם או אוכלוסייה מסוימת, יש לנו אחריות הדדית וכל אחד מאיתנו צריך לעשות בדק בית.
מובא בספר ויקרא: "וכשלו איש באחיו מפני חרב ורדף אין ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם" (פרק כ"ו, ל"ז). מוסיף על הדברים המדרש (ספרא בחקותי פרשה ב' פרק ז'): "וכשלו איש באחיו אינו אומר איש באחיו אלא איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה".
אם נשים לב למינוח של המדרש, המדרש אינו אומר ערבים זה לזה. כלומר, אחד לשני. אלא זה בזה אחד בתוך השני. ולכן חטאים של האחד הם החטאים של השני.
עם ישראל אינו רק קבוצה של אנשים פרטיים, אלא ישות עצמית שיש לה אחריות, משקל וייעוד, במידה ומישהו חוטא הייעוד הכללי של כולם מופסד, ועל-כן על כל אחד ואחד באחריותו לדאוג שזה לא יקרה.
הערבות ההדדית הינה בסיס קיומו של עם ישראל והיא גם חוסנו. אם כל אחד ואחת מאיתנו ישתדל לשמור על אהבה ואחווה אמיתית בינינו, אהבת חינם. או אז נזכה לגאולה האמיתית והשלימה.
