אינתיפאדת הסכינים, סכינאות של נשים ושל ילדים, טרור סייברי או אינטרנטי, ומיני מונחים אחרים מנסים להסביר את גל הטרור הנוכחי הפוקד את ישראל ואת שטחי יהודה ושומרון, המפיל קורבנות תמימים, ושסופו מי ישוריינו. אל מול אלה ישראל מנסה להשיב מלחמה רציונלית, הן צבאית והן באמצעים אחרים כדי להתגבר על הפגיעה באוכלוסייה האזרחית, בחיילים או שוטרים אך גם בכלכלת ישראל. ובדיוק כאן טמון הכשל הלוגי. לו היה זה טרור המופעל על-ידי קבוצת טרוריסטים מוגדרת, היינו יכולים לטעון שניתן להילחם מלחמת חורמה באותה קבוצה או אותו הארגון עד כדי חיסולו המוחלט. הבעיה היא שהטרור הנוכחי אינו אלא סוג של התקוממות עממית. חיסולה של התקוממות עממית שבה נוטלים חלק גברים, נשים וילדים אינו פשוט כלל, אם בכלל.
מובנת לחלוטין מדיניותה של ממשלת ישראל להילחם בטרור הנוכחי בכל האמצעים הצבאיים העומדים לרשותה. זו חובתה של הנהגה להבטיח את ביטחון האזרחים. אלא שמעבר למאבק הצבאי או הצבאי למחצה, האמצעים האחרים, שעוד נזכיר אותם, נראים כניסיון של כלב לרוץ אחר זנבו. באין מטרה מוגדרת מדינית, הטרור יימשך, המלחמה בטרור גם, ולדאבון הלב, גם הקורבנות ימשיכו ליפול.
הטרור הפלשתיני הנוכחי הוא טרור של צעירים, לרוב, אם כי גם נשים נוטלות בו חלק בלתי מבוטל במספרים שלא ידענו בעבר. פעם הטרור הוא טרור סכינים, פעם טרור אבנים, פעם טרור מתאבדים, פעם טרור של מטעני נפץ המתפוצצים במקומות שונים. ישראל מנסה את כל הדרכים האפשריות לתת מענה צבאי או להנהיג שיטות היערכות בשטח אשר ימנעו מן הטרוריסטים לבצע את זממם. אלא אליה וקוץ בה: ארסנל סוגי הטרור בלתי מוגבל כמעט, ומאידך היכולת של ישראל להיערך למלחמה אפקטיבית בסוג מסוים של טרור היא פונקציה של זמן, של לימוד השיטה, ומציאת פתרונות יצירתיים לבעיה. אלא שבאותו הזמן, הטרוריסטים מסוגלים למצוא שיטות אחרות, בלתי מוכרות עד התרחשותן, ושוב היתרון לצדם כי הם היוזמים. המנטרות המוכרות של כל מיני ציניקנים לפיהם ניתן להכריע את הטרור לו רק לצה"ל הייתה יד חופשית לפעול, היא שטות ואיוולת.
בתקופה הנוכחית של טרור, יש המציעים לשנות את כללי המשחק ולהטיל על ההורים אחריות פלילית או נזיקית על מעשיהם ילדיהם. ההנחה היא שהורים יעצרו את ילדיהם מלבצע פעולות טרור. בני 11 ומעלה שכל זמנם ומרצם הם מכלים ברחובות העיר, ללא מערכת חינוך מסודרת, חשופים לתשתית דתית המהללת ומשבחת את הרואיות של המחבלים המתים, אינם סרים למרות ההורים, כמעט. הרחוב משמש כאוניברסיטה של החיים, וכשחומר הלימוד באוניברסיטאות אלה אינו אלא חומר הסתה דתי, טרוריסטי, הילדים והנערים נוטלים על עצמם את המשימה לבצע את אשר מוריהם הרוחניים מטיפים להם. במצב זה אין כלל וודאות שעונשים כבדים על ההורים של הילדים-מחבלים בכלל ישיגו את מטרותיהם.
נקל על אלה אשר סבורים שכן תהיה ירידה דרסטית של פעולות הטרור המבוצעות על-ידי ילדים, ונשאל את השאלה, האם הטרור הפלשתיני נגד ישראל ייפסק? התשובה היא לא. יימצאו אנשים אחרים שיעשו זאת, ימציאו שיטות אחרות, ימציאו כלי משיחת אחרים כדי להרוג יהודים. אם נאסור מכירת סכינים לערבים מחשש לשימוש בהן לרצח יהודים, יקנו מברגים ויהרגו. נאסור מכירת מברגים לערבים כדי לא להרוג, יקנו מזלגות שגם הם מסוגלים להרוג אנשים. וכך הלאה והלאה. גם במקרה אבסורדי כזה שתואר לעיל, לא תיפסק האלימות. מוטב גם לקבוע שבמדינה שהיא דמוקרטית מותר לאסור על קניית סכינים או כל אמצעי אחר המסוגל להרוג, אך בלתי ניתן למנוע הצטיידות בהם בדרך בלתי חוקית. התוצאה תהיה אותה התוצאה.
רבים וטובים אמרו מזמן שבלתי ניתן לטפל ביתוש הבודד אלא יש לטפל בביצה, במקור התרבות היתושים. המאבק בטרור כפי שהוא מצטייר מן הדברים שלעיל ניתן להסיק שישראל מטפלת ביתושים ולא בביצה. ככל שלא תימצא חלופה הולמת לילדים המסתובבים ברחובות, למשל - השקעה מסיבית במערכת החינוך והתרבות במזרח-ירושלים, אל יצפה מישהו שהנערים יכלו את זמנם במשחקי כדורגל ברחובות. אם לא תהיה הידברות מעמיקה ומסודרת עם הגורמים המתונים בקרב האוכלוסייה הערבית, קולם של הקיצוניים גבר יותר ויותר, ההסתה תהיה יותר ויותר ארסית, והתוצאות יותר ויותר טרגיות.
ככל שישראל תישאר מבודדת בעולם ואף גורם רציני לא ירצה ליטול על עצמו מלאכת תיווך בין ישראל לבין הפלשתינים, כך עלול המצב הנוכחי להמשיך ודם נקיים יוקז. ככל שממשלת ישראל תמנע מגורמים קיצוניים בתוכנו לממש את מדיניותם ההזויה, ככל שהיא תשקיע משאבים רבים לשיפור מצבם של הפלשתינים בתחומי השליטה של ישראל, ככל שלצד המלחמה המתמשכת בטרור יעשו צעדים לבניית אמון מחדש, כך יש סיכוי לרגיעה ולהורדת הלהבות. מלחמה ושלום שלובים זה בזה. זהו פרדוקס נוסף, אך אלה החיים.
