ימי האבל והציון של רצח
יצחק רבין פתחו השנה, כמדי 20 השנה האחרונות, מרחב ציבורי לחשבון נפש ולהפקת לקחים. האומנם נעשה חשבון נפש כזה? נראה כי הגיע הזמן להעמיד נקודות לבירור האמת של מעשה ההתנקשות ובנוגע להסכמי אוסלו.
נושאי ההכרעה שתי החלטות מרחיקות לכת והרות גורל קיבלו יצחק רבין וממשלתו לאחר הניצחון של מפלגת העבודה בבחירות 1992. באחת, ישראל ביטלה את הגדרתו של אש"ף - ארגון הרצחני ששמו מעיד על חזונו - כארגון טרור, וקיבלה אותו - ב-1993, במסמך הצהרת העקרונות הקרויה "
הסכם אוסלו" - כשותף שווה מעמד. צעד כזה בגד בזיכרון של הנופלים והקורבנות שפיכות הדמים של ישראלים ויהודים, עוד מלפני הטבח במינכן. בעוד שבהחלטה השנייה, הסכימו ראש הממשלה יצחק רבין ושותפיו הפוליטיים לוותר על חלקי מולדת בהינף קולמוס. ארץ אבותינו עברה מסחור מחפיר וחסר תקדים בהיסטוריה של עם ישראל ובתולדות עמי העולם.
המשמעויות מרחיקות הלכת המקופלות בשתי החלטות אלו בישרו הכרה פורמלית באויב הפלשתיני השואף למחיקת ישראל מן המפה, וגם קידמה מימוש ראשוני של תוכנית החיסול ההדרגתית של אש"ף, עם נסיגה מרצועת עזה ומובלעת יריחו, ולאחר-מכן - מערי יהודה ושומרון המאוכלסות ערבים ומאזורים כפריים.
רבין חצה קווים מהותיים - לאומיים, מדיניים וביטחוניים - ללא תמורה ובכך דרדר את מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל. לא ההיסטוריה היהודית הסמיכה אותו לנקוט צעדים אלה ולא העם היהודי.
אין קונסנזוס נאום הניצחון של יצחק רבין בליל הבחירות 1992 קבע את סגנון ההנהגה שינקוט בו: כמעט בחימה שפוכה צעק: "אני אנווט, אני אקבע". אלו מילים חדות ואף בוטות של מנהיג שלא קיבל מנדט אישי, ישיר או מכריע מהעם.
לאחר ש"הסכם אוסלו" נרקח בחשאי, הוא עבר בהצבעות של הכנסת תוך הישענות על קולות של ערבים אנטי-ציונים וברוב דחוק למדי. שני החלקים של הסכמי אוסלו, ב-1993 וב-1995, התקבלו בשתי הפעמים הודות לרוב מזערי של 61 ח"כים בלבד, שהושג על-ידי סחר-מכר פוליטי מביש שהכתים את הדמוקרטיה הישראלית ועורר סלידה בציבור. פלגנות, חד-צדדיות והדרת חלקים נרחבים בעם ובכנסת איפיינו מהלך שנוי במחלוקת זה שהיו לו השלכות קשות ביותר.
בניגוד למקרה של אוסלו, הצליח
מנחם בגין להעביר בכנסת את הסכם קמפ-דיוויד והשלום עם מצרים הרוב של 84 ח"כים. בהסכם השלום עם ירדן שהוביל יצחק רבין לחתימה ב-1994, תמך רוב עצום של 105 מחוקקים. די בנתונים אלה כדי להבהיר את הבריונות הפוליטית שבהתנהלותה של ממשלת רבין.
שיח של שנאה יצחק רבין, לפי הקלטה שנחשפה לאחרונה, ראה ב"גוש אמונים" ותנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון
סרטן ברקמת החיים החברתיים ודמוקרטיים של מדינת ישראל. כלפי המחנה שהתנגד לאוסלו נקט רבין לשון של ביזוי והעלבה - "פרופלורים", שעושים רוח ללא הועיל ושממנו אפשר להתעלם. רבין באופיו ודיבורו הצטייר כמנוכר למגזר הדתי-ציוני. לא היו לו הכלים הרגשיים והתרבותיים להכיל את כלל האוכלוסייה היהודית על גווניה ולגבשה לכדי אחדות לאומית.
יצחק רבין הוביל את ממשלתו "עבודה-מרצ" למחוזות של קוטביות ואיבה בחברה. עתה, בימים שהשמאל וגם הימין מרבים לדבר על הצורך בשיח בלתי אלים והגון, יש לזכור כי היה זה רבין דווקא שחידד את המחלוקות והמריבות בציבור. הכרזתו שיש "ישובים פוליטיים" שהם בלתי רצויים ושייתכן יפונו, בניגוד ל"ישובים ביטחוניים" ראויים ולגיטימיים, כבר ביטאה גישה לעומתית. מי כבר יכול להסביר שלימים זכה גוש עציון לסוג של קונסנזוס לאומי רחב, למרות שרבין עצמו הציע שלגוש עציון יסעו עם ויזה ירדנית, ואילו גוש שילה וחברון-קרית ארבע נחשבים פסולים.
עד היום מתמיד השמאל בהטלת רפש על הימין בהתקפות בלתי פוסקות על
בנימין נתניהו כאחראי לרצח רבין, ועל הציבור הדתי-ציוני שכביכול דרדר את האווירה העממית לכדי אי-סדר ציבורי. זאת, כשלאמיתו של דבר אדם אחד בודד, שלא השתייך לתנועת הנוער הדתית וערכיה, ולא היה חלק מההתיישבות ביהודה ושומרון, הוא זה שהתנקש ברבין.
אוצר המילים ההתקפי של רבין והשמאל כלל צמד מושגים שכמו נלקח ממסע בחירות של המפלגה הקומוניסטית-ערבית רק"ח: "דמוקרטיה ושלום". על המשבר של משמעות וכיוון שפקד את השמאל מאז שנות ה-70' של המאה הקודמת, שהלך והעמיק לאור עליית כוחו של הליכוד בפוליטיקה הלאומית - לא נמצא פתרון פוליטי או תרופה תרבותית. לתוך החלל האידיאולוגי והרוחני חדרו הדמוקרטיה כסיסמה שבלונית ושלום ככמיהה המנותקת מן המציאות.
בעצרת השלום הבלתי נשכחת בכיכר מלכי ישראל בתל אביב ב-1995, ליל הרצח הנתעב, העמידו המארגנים "שלום ולא אלימות" ככותרת ראשית. וכדי שלא נתבלבל: מחנה השלום לא סימן כבעיה הראשית את הטרור הפלשתיני, אלא את מה שכינה האלימות של הימין. זאת במגמת ההסתה שהפיץ רבין נגד יריביו מבית, ולא שמט מידיו את האיוולת השקרית והמקאברית שעל ישראל להשלים עם העובדה שיש "קורבנות השלום". לא היה שלום, היו רק קורבנות - 65 בשנת 1994 - שבישרו גלי רצח בהמשך.
האשמת הימין ברצח רבין לא רק
יגאל עמיר הואשם ברצח ראש הממשלה, אלא כל הציבור הדתי-ציוני - רבנים ששקלו דין רודף כלפי רבין, סטודנטים, פעילים ו
מתנחלים למיניהם. אוניברסיטת בר-אילן שבה למד יגאל עמיר כמעט הודתה באשמה.
נכדו של רבין נשאל השנה, אם הוא סולח לנתניהו. על מה? אומנם ראש הממשלה הנוכחי התנגד לאוסלו, אבל בשום פנים ואופן לא הסית ולא חלילה קרא לרצח יצחק רבין.
השב"כ ואבישי רביב יגאל עמיר רצח את רבין, והשב"כ לא מנע זאת. ההתעסקות של השב"כ בהפעלת הסוכן אבישי רביב, המסית והמדיח, שיבשה את דעתו והסיחה את שיפוטו של הארגון שעליו הייתה מוטלת האחריות לשמור על ראש הממשלה. גורמי ביטחון הכשילו אחדים מבני הציונות הדתית, הלהיטו את האווירה, ואיבדו את השליטה והבקרה על הסוכן רביב. כך, באותו לילה של הרצח, לא נקטו גורמי הביטחון את האמצעים הדרושים להבטיח את שלומו של רבין. הגם במחדל זה הימין והדתיים אשמים?
יש לדבר אמת על הימין לחשוף את האמת. לא לעולם יוכל השמאל להסתתר מאחורי מנטרות נבובות של שלום ודמוקרטיה, כיבוש ואפרטהייד, ככלי ביטוי לניגוח יריביו הפוליטיים. על השמאל עוברת תקופה עגומה המתאפיינת במועקת דקאדנס, סוג של ניתוק משורשים, ניכור מיעודים, והשחרת פניה של ישראל. מי שרצח את רבין לא רצח את השלום, כי את השלום רצחו הערבים מאז ומתמיד.
