כאמור, לפני כשבועיים, לכבוד יום הולדתי העשרים וחמש (מה יש, רק לנשים מותר לשקר לגבי גילן?), יצאנו אני, מרתי, ושתי בנותיי ליום כיף בתל אביב. לאחר השיט בסירת פדלים בירקון וארוחת צהריים בחום גבוה, שמתי פעמיי לאתר המתקרא לונה פארק תל אביב. יאמר לזכותה של תל אביב, במתחם ענק מלא ירוק ודשא אמיתי ולא סינטטי, היא מאגדת בתוכה כמה וכמה אטרקציות עבור כל הגילאים. פארק הירקון, לונה פארק ופארק מים. כולם יחד באותו מתחם, עם שפע חניה, צל מעל לשולחנות, ועמדות מנגל מסודרות. רגעים שגורמים גם לי לקנא בתל אביבים. ואין לי הרבה רגעים כאלו.
אני לא רואה את עצמי עומד שעה בפקק בדרך לסופר, ואז מחפש במשך שעה חניה, ולקינוח משלם פי שניים על מעדן שוקולד. שלא נדבר על מחירי השכירות שעובדים בצורה הפוכה ממצב הדירה. ככל שהדירה מעופשת יותר, אתה משלם יותר. מחירי הדיור המבהילים, מחירי הגנים והמטפלות. כדי לשכור דירה בתל אביב או להשיג מטפלת אתה צריך המלצות, שאפילו לעבודה בנאסא לא דורשים. הלחץ, הלחות והתחושה של לחיות בבועת תל אביב - רחוק מישראל השנייה, הם לא משאת חיי.
אבל גם אני, הייתי מקווה לראות משהו דומה בעיר דימונה. יותר פינות משחקים יעילות, כאלו שבאמת מותאמות לילדים, ולא רק לזקנים ממוצא רוסי עם טרנינג פסים שקמים בשעה שש לפנות בוקר. משחקיות עם ברזיות אמתיות שעובדות, צל עם דשא נקי מסיגריות, וחול ים נקי משברי בקבוקים. מתקנים שלא עברו התעללות בשריפה או שבר. חלומות לחוד ומציאות לחוד.
עבודה של אבא נחזור לאתר הנקרא לונה פארק תל אביב. אני זוכר את המקום שמכונה "לונה פארק" קצת אחרת. מידי קיץ, היה מתמקם לו הלונה פארק באזור השופרסל בדימונה, היכן שנמצאת היום שכונה נווה אביבים. קצת צפונית לה. הלונה פארק כלל גלגל ענק, מטוסים, צלחת מעופפת, ומכוניות מתנגשות.
השיטה היא מאוד פשוטה. אתה מתיישב במכונית, ובמשך שתי הדקות הבאות, אתה מנסה לגרום לה לצאת מגוש המכוניות שתקועות שם. אחר כך יצטרף אליך האחראי, ביד אחת הוא יחזיק במוט, וביד השנייה הוא יכוון לך את ההגה. עד שהוא ייצא מהסבך הזמן ייגמר. היו ימים שהילד של האחראי להתור למכוניות המתנגשות היה הילד הכי מקובל בכיתה. אחר כך קינאנו בילדים של הרב מלצרים באולמות האירועים, שיכלו להגיע לכל אירוע עם אבא, ולצפות בזמר דודו יסמין שר לראשונה "מערבבת שוקולדה עם סלט של בטטה".
לילדים היותר עשירים, קנו אז שערות סבתא מלאות בחול שנדבק, תפוח בדבש שנדבק לשיניים עד שדוקטור ברוקמאייר מגיע לטפל, וסיבוב על הסוס שהיה לפחות נראה כמו סוס, אבל לא יותר מזה. הייתה גם עמדת הגרלה שאף פעם אתה לא זוכה בה. זה היה חבל להפסיד את הכרטיסים המוזלים שמכרו דרך העבודה של אבא שלי. שלא נדבר על הכרטיסים שילדים אחרים השיגו מהמפעל של אבא שלהם בפוספטים ובים המלח. כבר אז היו ויכוחים מה עדיף? פוספטים או ים המלח?
חמישה כרטיסים מידי קיץ, התגלגל השם הזה כאילו מדובר בסוד מדינה כמו שדימונה רגילה להיות. המתקן המכונה "קיר המוות" ובו נצפה אופנוען רוכב על קיר משופע כמעט ישר לגמרי. אני אישית לא זכיתי לצפות בזה, כי זה דרש כרטיס נוסף ואני העדפתי עוד סיבוב במכוניות המתנגשות. ככה זה כשיש לך חמישה כרטיסים, וצריך לחלק אותם בין אחים נוספים.
לונה פארק תל אביב לא דמה לזה אפילו. זהו פארק המאגד בתוכו את מיטב המכשירים שאמורים לגרום לנו לקפוץ משמחה. אין צורך בכרטיס לכל מתקן אלא כרטיס אחד, יקר אומנם אבל שכולל את הכל בתוכו, חוץ מנקניקיה בלחמנייה. כי על דברים בריאים צריך לשלם.
לקח לי כמה רגעים, ומתקן אחד שמותאם לילדים מגיל עשר, כדי להבין שמי שהינדס את המכשירים הללו, זה מהנדס מוכשר שלא שילמו לו מספיק בארגון דאעש, והחליט לפצוח בקריירה חדשה. השיטה מאוד פשוטה, והיא עובדת על בסיס הפעולה של מכונת הכביסה. עיגול וסיבוב. עכשיו כל המשחק הוא איך נראה העיגול, וכמה מהר הוא מסתובב. זהו. ככל שהגיל עולה, הוא עושה יותר עיגולים ומסתובב יותר מהר.
מאחר שהמתקנים ברובם לא התאימו לגיל בנותיי, ביקשתי להרוויח את כרטיס הכניסה היקר ביושר. פניתי לרכבת הרים שיש שם. נדמה לי שקוראים לה מומבה, קוברה או משהו אחר שהוא שם של נחש. עליתי, הסתובבתי, ראיתי את גוש-דן במצב הפוך ובעיקר עצמתי עיניים. נזכרתי בשיר ששמעתי מהבת שלי "ים טיררירי ים פם פם ארץ ושמים.." ואז החלטתי שבמצבי הנוכחי אני צריך להתחזק יותר ולשיר "כל עצמותיי". רק במתקן הזה גיליתי על איברים פנימיים שיש לי ולא הייתי מודע לקיומם. אני לא בנוי לזה בגילי המופלג.
תפוח בסוכר מבטה של מרתי הבהיר לי שאני אבא, ואני צריך לשמש דוגמה לבנותיי, שהופתעו לראות את אבא שלהם נראה כאילו הוא אחרי פעילות מבצעית עלומה. אזרתי כוחות ויחד רצנו אל רכבת השדים. זה מותאם לילדים בני שלוש, והוא כולל בעיקר נסיעה מפותלת ברכבת, תוך כדי שבובות מזוויעות מוארות לך בהפתעה בצדדים. אני לא יודע לגבי גיל הכניסה, אבל העניין הזה הפריע לבת שלי, עוד כמה ימים לאחר מכן. שלא נדבר עליי. בקושי רב ירדתי וחיפשתי את ההוא שמוכר שערות סבתא או לפחות תפוח בסוכר.
טיפול שיניים נראה לי פתאום, אפשרות די מהנה לעומת המתקנים הללו. מה רע לשכב על הגב, הכיסא יורד ועולה בצורה איטית, אותם צעקות מסביב, אותה מכשפה שבמקרה הזה זו השיננית עם מכשיר שאיבת הרוק, אותו כאב, אותו פחד, רק בלי הבחילה.
