על הנייר ישראל היא, אומנם, דמוקרטיה, אבל במציאות שולטת בה ממש דמוקטטורה. מין שעטנז שלטוני של שלטון דיקטטורי בכסות דמוקרטית.
את האנדרוגינוס הפוליטי הזה הנחיל למדינה לא אחר מאשר ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, עצמו - מי שהוא ראש וראשון ל(בלתי)שווים מבין השרים המכרכרים מסביבו, אבל גם זה שגוזל את חלקם בעוגת השלטון.
השררה בידיו כבר שנים ארוכות ואין היא יודעת לרגע גבולות. כראשון בין מי שאינם נחשבים לשווים מופקדים בידיו ארבעה משרדים: חוץ, תקשורת, כלכלה ושיתוף-איזורי. אז מה עוד תבקש אדון ביבי נכבד ואין ואין עדיין לך?
למראית עין את גלולת השררה המרה הצליח ביבי במעט להמתיק. באחדים מן המשרדים האמורים הוא דאג למנות, למראית-עין בלבד, בובות על חוט, הסרות למרותו ופועלות, כמובן, על-פי פקודותיו, מבלי שהם מוצאים את ידם ורגלם בתפקיד. גורל המנכ"לים כגורל השרים, ומי שלא עושה כדברו של הבוס - מוצא את עצמו מחוץ לתמונה.
כדי להבטיח את אי-המרת פיו וכדי להחליש את כוחם כנגדו - דאג ביבי למנות שרים שאינם מתאימים למשרה שהם נושאים בה. כך גם נהג בקדנציות קודמות.
סוד ההישרדות לעומת עושי הצרות שהרחיק, הפקיד ביבי בידי נאמניו ואנשי-שלומו (בינתיים) משרדים מרכזיים, בהיותו סמוך ובטוח שהם אכן ממושמעים כלפיו, מבלי שיושיטו כלפיו אצבע מורדת.
זהו, בתמצית של שורות אחדות, סוד טקטיקת ההישרדות של בנימין נתניהו. אחרי ככלות הכל יש לנו כאן עניין עם אשף מדופלם, שבעורמה ובתחכום, ראויים לציון, מיטיב לסלק כל אבן-נגף ממנו, ומבטיח בכך את המשך שלטונו.
