מדרש רבה (בראשית ע"ח) מספר על רבי יהודה הנשיא: "'ויאמר לו עשו אציגה נא עימך'. ביקש ללוותו ולא קיבל עליו. רבינו כד הוה סליק למלכותא, הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב ארמאה עמיה. חד זמן לא אסתכל בה ונסב עמיה רומאין, ולא הגיע לעכו עד שמכר הסוס שלו".
ובעברית: כשהיה נוסע רבי יהודה הנשיא לפגישה עם המלך, היה נוהג לעיין תחילה בפרשה זו, ולא היה לוקח אתו מלווים רומאיים. פעם אחת, נסע רבי יהודה הנשיא לפגישה כנ"ל, אולם לא עיין תחילה בפרשה זו, ולקח אתו מלווים רומאיים. התוצאה היתה: עוד טרם שהגיע לעכו נאלץ לשוב על עקבותיו, היות שנגנב כל רכושו.
המסר העולה מהמדרש ברור: פרשת וישלח מהווה מודל ליחס שבין ישראל לאומות העולם. ואוי לו לשוכח זאת. המודל מציג זהירות מהגויים הרמאים. האם אכן זו המציאות כיום?
כל מי שעושה עסקים מעבר לים, יודע שקשה להכליל את כל אזרחי עולם תחת הכותרת "רמאים". ישנם גם כאלה, אך גם לא מעט גויים ישרים והגונים עד למאוד. חלקם גם אינם כלל שונאי ישראל.
למעשה, גם רבי יהודה היה בקשרי ידידות עמוקים עם הקיסר (אנטונינוס) הרומאי. הגמרא (עבודה זרה, י') מספרת שאנטונינוס התייעץ עם רבי יהודה כיצד למנות את בנו (אסוירוס) לקיסר אחריו; שניהם היו מעניקים מתנות יקרות ערך זה לזה, נפגשים תדיר ואנטונינוס אף היה משרת את רבי יהודה בצורות שונות, וכשנפטר אנטונינוס התאבל עליו רבי יהודה.
יתר על כן, אנטונינוס שאל את רבי יהודה: האם אזכה לחיי העולם הבא? רבי השיב: כן. אנטונינוס הוסיף והקשה מפסוקי נבואה שונים המתארים את חורבן עשו ואדום. תשובתו של רבי היתה: הנבואה אינה כוללת את כל האומה האדומית ולא את כל צאצאי עשו, אלא רק את "האוחזים מעשי עשו בידיהם" - המנסים להרע לישראל.
לאור זאת, כיצד ניתן להבין את דברי המדרש שהובאו לעיל על הצורך לחשוד תמיד בגויים? ייתכן שכוונת המדרש לציין, כי לכל מו"מ ולכל עסקה ישנם תמיד כמה רבדים. הרובד הראשון הוא שני הצדדים הישירים לעסקה. אולם ישנם מישורים נוספים המשפיעים על העסקה (ועל הצדדים לעסקה). בין המישורים הללו נמצא גם המישור הלאומי. תהא זו שגיאה להתעלם ממישור זה לחלוטין (גם אם לא תמיד ניתן להבחין בו).
לחברה אירופית הרוכשת חברת טכנולוגיה ישראלית בתחום האנרגיה או בתחום המחקר הרפואי, יש השפעה ישירה על התעסוקה בארץ (לטוב או לרע). יש לדבר השפעה על האקולוגיה ורמת החיים, על החיסכון הצפוי באנרגיה או על יישומים אפשריים לטכנולוגיה הנרכשת, על בריאות האוכלוסייה, תוחלת החיים הצפויה ועוד.
בין המישורים נמצא גם המישור הלאומי: חיזוק אחת המדינות, או שתיהן, יצירת קשר ושיתוף פעולה בין המדינות ועוד. למרות שהמישור הלאומי הוא במעגל החיצוני יותר, הוא בעל חשיבות ואין להתעלם ממנו.
ניתן להוסיף ולומר, כי שאלת אמונתם של הגויים ומידת ריחוקם מאמונתנו, אינה קשורה כלל ליחסם אלינו או למידת היותם מוסריים. כך למשל העולם המערבי, שרובו נוצרי במידה זו או אחרת, שעל-פי רוב הפוסקים מוגדר כעובדי עבודה זרה, קרוב הרבה יותר בערכיו הכלליים לערכי התורה והמוסר, ופחות שונא ומנסה להשמידנו מהעולם המוסלמי, על-אף שזה האחרון קרוב יותר לאמונתנו מבחינת אמונתו בבורא עולם, ואינו מוגדר כעבודה זרה. ייתכן, וזו כוונתו של רבי כשאמר לאנטונינוס שלא כל צאצאי עשו ולא כל האדומיים, נכללים בנבואת החורבן שנאמרה על עשו ואדום.
