"וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו
וישקהו" (לג,ד). "מלמד שנכמרו רחמיו באותה השעה ונשקו בכל לבו.
"מלמד
שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צווארו של אבינו יעקב של שיש וקהו שיניו של אותו רשע. 'ויבכו' - זה בוכה על צוארו וזה בוכה על שיניו" (בר"ר עח).
"שמעתי מפי מו"ז ז"ל
שהנשיקה עצמו הוא הנשיכה, כדכתיב 'נעתרות נשיקות שונא' (משלי כז,ו)" (שפ"א וישלח תרמד).
צביעות ידידתנו הצבועה? נחשתם!
ארצות הברית של אמריקה! אין להכחיש; אכן מדינה זו היא ידידתנו הפוליטית, משענת ביטחונית, תומכת תקציבית ומנהיגת העולם הדמוקרטי. אני מאמין כי ידידות זו יש בה אחוז גבוה של כנות אך יש בה אחוז יותר גבוה של
אינטרס וכדאיות: הקול היהודי בבחירות לנשיאות והשדולות היהודיות בחצרות המימשל.
חילוקי הדעות הפוליטיים הגלויים, על פני השטח. הם לגיטימיים. הנוסח השגור הנלווה הוא: "כמו בין ידידים", "כמו במשפחה". ואכן לא מעט חילוקי דעות קשים קיימים בין המדיניות הישראלית ל'מחלקת המדינה' ול'בית הלבן', ובראשם שניים:
הסכם הגרעין האירני והדרישה לייסד בין הים לירדן שתי מדינות: אחת - פלשתינית נקיה (כמעט או בפועל) מיהודים, והשנייה - יהודית, משופעת באוכלוסייה מוסלמית ופלשתינית. זו דרישה פוליטית אבסורדית, בצד היותה לא ריאלית ולא בת-קיימא, אך זו איננה דרישה 'צבועה'; היא גלויה ומנומקת.
צבוע הוא מי שדורש מאחרים התנהגות, מוסרית או משפטית, אשר הוא בעצמו מפר אותה. יש לשער כי אם המשטרה בישראל הייתה מטפלת בפשיעת מהגרים ושחומי-עור באקדחים שלופים כמו המשטרה האמריקנית - היינו זוכים לגל גינויים מפי דובר הבית הלבן, יועצי הנשיא ומטיפי מוסרו. לא חסרות דוגמאות נוספות על הצביעות האמריקנית הדורשת ממדינות אחרות מה ששנוא עליה; הלא הן כתובות על מרחבי ה'גוגל'...
אחינו יהונתן מה הביא אותי להידרש היום לסוגיא זו?
ניחשתם! יונתן פולארד ששוחרר לפני כשבוע. מן הסתם בשבוע שחלף יכתבו/נכתבו מאמרים וכתבות ופרשנויות וניתוחים רבים על פרשה חצי-עלומה זו. עלילות לכידתו, פרטי האשמתו ונסיבות שחרורו לוטים בחצי ערפל. אך גם אם נכונים כל ההסברים המחמירים, המיוחסים לגופי המודיעין האמריקנים, לא ניתן בשום פנים ואופן להבין את סרבנות החנינה של נשיאי ארצות הברית הפוליטיים, ואת 'אי יכולתם להתערב בשאלה משפטית', כאשר כולם, ממש כולם,
אילצו אותנו לשחרר רוצחים ורבי-מחבלים שנשפטו על-פי מיטב הסובלנות המשפטית הישראלית.
התנהלות זו חמורה שבעתיים כשמדינת ישראל הכירה בפולארד כ'סוכן ישראלי', ואף העניקה לו אזרחות ישראלית (ב-98, 13 שנה לאחר מעצרו), כך שהנושא הפך להיות בינ-מדינתי ולא פלילי-פרטי.
ארה"ב שחררה בשנות מעצרו של פולארד מרגלים רוסים, קובנים ועוד, ורק פולארד נרקב בתאו. אינני מאמין כי התנהלות צבועה זו נבעה מרצון להחזיק בפולארד כקלף מיקוח נגד ישראל, וכאמצעי לסחוט מאתנו ויתורים פוליטיים בגיזרה הפלשתינית. לא נשמע שום ציוץ לשימוש בקלף זה. נותרה רק הצביעות של נשיאי ארה"ב שיכלו לנקום ב'ידידה' על-ידי הסתר פנים והתחבאות מאחורי טענת 'אי התערבות משפטית'. יודעי דבר מייחסים מניע עיקרי לנקמנותם של 'גופי המודיעין' נגד מי שבדור הקודם הלבין את פניהם. יש המצביעים על עמדות אנטי-ישראליות של חלק מהעומדים בראש ארגונים אלו. תכסיסנות זו היא האפשרות היחידה להסביר את
תנאי השחרור המחפירים ל'מעצר בית'; הצמדת איתרן לגופו (עם מכשיר האזנה?) ושלילת הגישה לאינטרנט. הסבר יחיד העולה בראשי לגזירה זו הוא טמינת מלכודת אשר סביר שילכד בה ו... ישוב לכלא, לקול מצהלות 'גופי המודיעין'.
ומילה נוספת וחמורה בפי; אינני בקי בהלכי הרוח הפנימיים בקרב יהודי ארה"ב, אך גופי התקשורת מדווחים ש'
הכוח היהודי' השדולתי שם לא נוצל דיו לשחרורו של פולארד. שאלת ה'נאמנות כפולה' שיתקה חלק ממנהיגי יהודי ארה"ב.
"נעתרות נשיקות שונא" בריש המדור ציטטנו מפרשתנו על
נשיקת-צביעות 'עֵשַוִ'ית שתוכה רצוף נשיכת-צוואר. אמוראים נחלקו לפשרה של נשיקת עשו ליעקב. רש"י על אתר מביא את דברי רבי שמעון בן יוחאי שתוכנם הוא לפעמים כך ולפעמים כך: "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו
באותה שעה ונשקו בכל לבו". בעל שפת-אמת מלמדנו חידוש:
לעתים נשיקה עצמה היא בעצם נשיכה! וכל קשר לידידתנו הוא מקרי בלבד.
