אלימות מילולית וגסות-רוח לשמה מהוות כבר מזמן מכנה משותף להתנהגותם הבוטה של
אורן חזן ו
ינון מגל - שני חברי-כנסת מן הימין, שנחשפו לעין כל כסוררים ומורים, המביישים לא רק את המפלגות שלהם, אלא את הכנסת כולה. מקומם בה, לכן, הוא פשוט לא רצוי.
בעבר קראו לגועל-נפש הזה מצ'ואיזם לשמו, אלא שזה, מסתבר, עוד עולה בהרבה מעבר לכך. הדברים אמורים בבריונות אמיתית, בביוש של ממש, בהשפלה וביזוי, וברמיסת שארית הכבוד האישי.
הכתובת הייתה כבר מזמן על הקיר; הן לגבי חזן והן לגבי מגל. אלא שאיש לא הוציא מכל זה מסקנות מתבקשות. יתר על כן: השניים זוכים לגיבוי וחיפוי מצד אדוניהם, גם אם אכן באמת ננזפו. שני עושי הצרות יכולים, לפיכך, להמשיך להטריד גם להבא, בלא להסתכן באימת-הרחקה.
שארית הכבוד אחרי ככלות הכל, בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית לא יכול ראש הממשלה וראש הליכוד,
בנימין נתניהו, להרשות לעצמו לוותר על שירותיו "הטובים" של שליחו, ח"כ אורן חזן, באשר העדר קולו של האיש רק עלול להפיל את הקואליציה שלו, הנשענת עכשיו על כרעי תרנגולת. זו, כמובן, אינה מייחלת לנוק-אאוט כואב ממי שמחזיק אותה בביצים, ובמצב ביש כזה יכול, כמובן, הסורר-ומורה להמשיך בסורו ללא כל מורא הנשקף לראשו.
גם לינון מגל יש, מסתבר, אפוטרופוס לשמו. כזה שחרד ביותר לשלומו, ושלא יתן לחבר-נפש כמותו למעוד וליפול לנגד עיניו. הדברים אמורים, כמובן, ביו"ר
נפתלי בנט, הבוס הדואג, בכנות של ממש, שחברות האמת בין השניים לא תינתן לעולם לפירוק. ואף אם יקוב הדין את ההר - מנוי וגמור כמובן עם השר שהבית היהודי ינון גם להבא.
כך או אחרת צריך להודות: פגיעתם של השניים היא בלתי-נסלחת, ואסור לגלות כלפיהם הבנה. ראוי על כן לסלקם במהרה מן הכנסת ולשמר על-ידי כך את יתרת-כבודה.
