יש מקומות שזה כל כך מוכר שלא ממש שמים לב. יושבים בחבורה עליזה, היא שואלת משהו והוא עונה בקול גבוה מדי, צורם, גבוה עד צעקה. גוון של זלזול בקולו. היא שותקת, מתאפקת. הסביבה נבוכה. למה גברים רבים מרשים לעצמם להעיר לאישה שאיתם בקול גבוה הנשמע כצעקה? איך הם מסוגלים להרים קול על האישה כשהם בחברה? ולמה היא שותקת? הוא צועק וחוזר לשיחתו החביבה, הסחבקית והזורמת עם החבר'ה בלי לחוש את המבוכה הכללית.
גם צעקה היא אלימות. גבר שמסוגל להרים קול על אשתו – ואין הכוונה לזמן מריבה שאז כל הגבולות נפרצים והקולות של כולם עולים – גבר העונה לאשתו בחוסר סובלנות ובקול גבוה מדי, מבייש בעצם את עצמו. אין פה שום סממן גברי. להפך - זוהי חולשה. זהו סממן לאלימות.
למה היא שותקת? ש' טוענת ש"מה לעשות, הוא מאוד עייף, לחוץ וקשה לו, ולכן הוא מתפרץ לפעמים". כן, גם בבית. בבית כמובן אפילו יותר. לפעמים זורק חפצים. לא קל. אבל החיים קשים, ככה זה, לאיש לא קל. אבל בליבה פנימה יודעת האישה את האמת העצובה: אם היא תגיב כמוהו, זה יגיע לאלימות מילולית מואצת ואפילו לאלימות פיזית ממש. מצד שני – ייתכן שאם תגיב לו בכעס – הוא יתבייש ויחדל מכך. אם כי ייתכן שאת התשלום על כך תקבל בבית. לא פשוט. אם לא מפרקים את החבילה, צריך כל הזמן לעמוד על המשמר, גם אם נפגעים מאוד.
אבל אין שום גבריות בצעקה על אישה. אין פה שום גבורה. כי האמת היא שגברים המרימים קול על האישה סתם כי בא להם לחוש גבריים, הם אותם גברים הנוהגים בחנופה ובהתרפסות כלפי מי שמעליהם. בקיצור – סוג של נמושות.
אז היא שותקת וממשיכה לשמור על הבית, על המשפחה. ובינתיים הוא מתפרע כשלחוץ לו, כשקשה לו, כשהם בחברה. ואת נישואיהם הם סוחבים כבר שנים. והחברים מתפעלים ולוקחים דוגמה: עם אישה צריך להתנהג כגבר! כלומר להיות תקיף. איך הוא מחזיק אותה קצר!
מה שמזכיר לי את שייקספיר המלמד אותנו במחזה הידוע שלו "אילוף הסוררת" איך מחנכים אישה. בתקיפות, בזלזול ובהשפלה. כך תקבל אישה כנועה העושה את רצון בעלה. מה שמעלה בי תהיות: איך זה שהמחזה הזה עדיין מוצג ועדיין פופולרי במחוזותינו הפמיניסטיים, ואיך עדיין צוחקים ועדיין לומדים בינה...
כמה צריכה אישה להתאפק למען שלמות הבית? מה המסר שהיא מעבירה לבנותיה בשתיקותיה? מה המסר שהאב מעביר לבניו באלימות המילולית הזאת? זה גם זה חינוך. וככה האלימות – המילולית והפיזית - נמשכת בשרשרת הדורות.
