בסוף בסוף, האסטרטגיה של השמאל הישראלי מתמצה בשתי מלים: "יהיה שלום". האוכלוסייה הערבית ביהודה ובשומרון מתקוממת נגד "הכיבוש" הישראלי? יש להבין אותם ולתת להם מדינה. "יהיה שלום".
ברצועת עזה גרים 1.8 מיליון בני אדם שרובם בחרו חמאס ורוצים את שלטונו ואת דרכו? יש להבין אותם ולתת להם חומרים לביצורים ולמנהרות. "יהיה שלום". בין הנהר לים הכובש הערבי בונה ערים ומקים לעצמו מדינה, שבשום פנים ואופן לא תוכל להיות גם מפורזת וגם חיה בשלום עם ישראל? יש להבין אותם ולספק להם חשמל חינם. "יהיה שלום". צבא הכיבוש הערבי מצמיח מנגנוני "ביטחון", מחבלים במדים שמרטשים את אזרחי ישראל וחייליה? יש לתת להם רובים (כך גורס קצין עלום בצה"ל, והרמטכ"ל טרם הדיח אותו). "יהיה שלום". ישראל הולכת ונתפשת במערב כמדינת אפרטהייד מצורעת? חכו ותראו כיצד מתמודדים "הנאורים" באירופה מול הפולשים אליהם. "יהיה שלום".
כל אדם שמנתח נכון את המציאות הוא רואה שחורות וכל אדם שמזהיר מפני סכנות "השלום" הוא מוכה חרדות. הן אמרנו לכם עוד באוסלו, ואף הבאנו לארץ ישראל את רב-המחבלים, חתן פרס נובל ל"שלום". "יהיה שלום".
לטיעון השמאלני של "יהיה שלום" יש היגיון מוצק משלו. עובדה: עברנו את רבין ואת פרס ואת ברק ואת שרון ואת אולמרט ואת האינתיפאדה ואת מלחמת אוסלו, והנה אנחנו כאן. עובדה:
הסכם אוסלו מכתיב את המציאות בארץ ישראל גם שנים רבות אחרי שהביא למלחמת אוסלו. אפילו נתניהו מכריז שוב ושוב על דבקותו ב"פתרון" שתי המדינות, מדינה עבאסית ומדינה חמאסית. אף-על-פי שנתניהו כבר ראש
ממשלה במשך שנים רבות, הלחץ החיצוני עליו מתגבר והסימון של מוצרים יהודיים על-ידי גורמים אנטישמיים אף הוא תופש תאוצה. אף-על-פי שנרצחו אלפי "קורבנות שלום", העולם תומך בנו ודורש את "פתרון" שתי המדינות, כלומר התאבדות ישראלית.
בעיה: ההיגיון של "יהיה שלום" הוא היגיון של מהמרים. זה היה ההיגיון של "שלום" אוסלו. זה היה ההיגיון שלא השתנה לנוכח מוראות מלחמת אוסלו ולנוכח אלפי "קורבנות השלום". ולהבדיל: זה היה ההיגיון של השנים שלפני השואה.
בסיבובים הראשונים שלו, ההימור העיוור עשוי לעלות יפה. והמוזיקה על מדשאות הבית הלבן, בטקס בשטוקהולם ובקזינו ביריחו עשויה להיות מדליקה, והאורות בקזינו בז'נבה זוהרים והבחורות מרהיבות. לכן ההימור הפרוע משאיר את הקוביוסטוס ליד שולחן הרולטה הרוסית של "השלום" וגורם לו להעלות עוד ועוד את הסכום שעליו הוא מהמר ואת הוויתורים שאותם הוא מוותר. בנקודת זמן מסוימת הוא אף מתחיל להאמין שיד נעלמה שומרת עליו ומבטיחה את הצלחתו. אולי מדובר ביד הארוכה ובפה הגדול של התקשורת הממריצה את המהמר ומוחאת לו כפיים וגם מאתרגת לפי הצורך.
אבל כפי שסבתי הנבונה הייתה אומרת: טיפשות שמצליחה, וגם אם כל העולם "הנאור" מוחא לה כף, נשארת טיפשות. הימור שלא נכשל מיד נשאר הימור. ה"יהיה שלום" של השמאל כמוהו כאדם ההולך על קרח בעידן של הפשרת קרחונים ואומר: ראו, עדיין לא נפלתי אל המים הקפואים, עדיין לא נפלתי, עדיין לא. אל תספרו לי שההימור מסוכן והרפתקני.
יש להבין: אין שום דבר בטוח בהמשך מצעד האיוולת של "שלום" אוסלו ו"חזון" שתי המדינות ממערב לירדן. בתנאים שבהם ישראל נמצאת, הסיכון הכרוך בהמשך ההליכה בנתיב השגוי וההרפתקני ("יהיה שלום") גדול לאין ערוך מהסיכון הכרוך בשימור המצב הקיים. הסיבה לכך היא, שישראל עלתה באוסלו על מסלול המוביל אותה בוודאות להתרסקות. מפני שאנחנו כאלה ממזרים, אולי נרוויח שנה-שנתיים. מפני שאנחנו מה-זה-תותחים, אולי אפילו נקנה עשור או שניים. אבל בסוף בסוף, אין היגיון בעולם שיצדיק את המשך מעשה האיוולת שאנחנו עושים יום יום ביהודה ובשומרון: הקמת מדינה לאויב בלב ארצנו. "יהיה שלום".
אין היגיון בעולם שיצדיק התאבדות תמורת "שלום" ובה בשעה יאפשר לנו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים. הסם של "יהיה שלום" הוא סם משכר, משקר וקטלני, שאותו מכרו סוחרי האשליות האוסלואידים לעם הרוצה שלום, אבל אינו רוצה להתאבד תמורתו. הוא מזניק את חברות ההזנק וממלא את מסעדות הגורמה, אבל מסכן את הקיום. רק כשנפנים את העובדה שזה לא שלום ולא "יהיה שלום" נוכל להתחיל לעשות את השלום האמיתי - להבדיל מן "השלום" האובדני - שיעניק לנו תקווה ועתיד.
