1. ארבעים שנים חלפו מאז קבע האו"ם בהחלטה 3379 כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". שומעים זאת גם היום לחרפתנו, אפילו בדפי העיתונות הישראלית. גם אם האו"ם ביטל ב-1991 את ההחלטה, הוא ממשיך במחזה האבסורד, ורוב החלטותיו עד היום קשורות לגינוי ישראל. עם לבדד יְגוּנֶה. עכשיו אירופה מתפנה מבעיותיה הביטחוניות והחברתיות כדי לסמן מוצרים ישראלים המיוצרים ביהודה, שומרון ורמת הגולן.
חזרתי לנאומו המזהיר של שגריר ישראל באו"ם דאז, חיים הרצוג, שהיה לנשיא המדינה, והצטמררתי. כאילו נאם היום. הרצוג בחר בטקטיקה שכמעט אינה שכיחה במחוזותינו: לתקוף במקום להתגונן.
לפני כחודש שוחחתי עם פרופ' רות וייס מאוניברסיטת הרווארד, אחת האינטלקטואליות החשובות בארה"ב. אמרתי לה שבישראל פוחדים ממועצת הביטחון, והדבר משמש קלף ללחץ עלינו. וייס אמרה שחייבים לשנות את התמונה. לדבריה, "היהודים פוחדים לצאת למתקפה". אלפי שנים חיינו תחת שלטון זר והתאמנו עצמנו כדי לשרוד. "אבל אם אתה מסכים להפוך למטרה של העולם, מסכים לעמוד לדין כנאשם בזירה הבינלאומית - אתה תושמד". לא משנה אם ישראל טוענת שהיא חפה מפשע, או שיש נסיבות מיוחדות להתנהלותה. "על ישראל להפוך את היוצרות: במקום להיות הנאשמת, עליה להיות התובעת. היא זאת שצריכה להביא אחרים לבית הדין".
ב-1947 הוחלט על חלוקת הארץ ואח"כ הוכרזה המדינה, על-פי מגילת האו"ם המבטיחה זכותה של כל אומה לחיות בשלום. בעקבות זאת, החליטו הערבים לצאת למלחמה נגדה. "מיום זה והלאה ישראל הייתה צריכה לומר בכל יום שחייבים להוציא את המדינות הערביות מהאו"ם", הוסיפה וייס. ישראל הייתה צריכה לומר: "אם אינכם חיים על-פי עקרונות מגילת האו"ם, אינכם שייכים לאו"ם. היה צריך לתבוע את הערבים ולא להרפות". וייס סיכמה: "אסור לפעול כמדינה מתגוננת; ישראל צריכה להתמודד עם המצב מתוך עמדה תקיפה".
2. חיים הרצוג פעל כך. בנאומו ההיסטורי אמר שלא ישראל עומדת לדיון אלא האו"ם עצמו, שהדיון בציונות "עשוי להיות נקודת מפנה בייעודו" ובהמשך קיומו. הוא אמר שאך סמלי שהדיון התקיים ב-10 בנובמבר, תאריך "ליל הבדולח" שבו פתחו הנאצים ב-1938 בפוגרום מתוכנן על בתי כנסת ומוסדות יהודיים בגרמניה. בחריפות קבע: "הולם הדבר שהאו"ם, שהחל דרכו בברית אנטי-נאצית, ימצא עצמו 37 שנים מאוחר יותר, הולך ונעשה למרכז האנטישמיות העולמית. היטלר היה מרגיש פה בבית". באופן ברור וללא מסכות: אנטי-ציונות היא אנטישמיות. אל תאמינו למגלגלי העיניים שמבדילים ביניהם.
עוד אמר: "אני לא עומד להגן על הערכים המוסריים וההיסטוריים של העם היהודי. הם לא זקוקים להגנה; הם מדברים בעד עצמם. הם נתנו לאנושות הרבה מגדולתה ונצחיותה, ועשו לרוחו של האדם הרבה יותר מאשר פורום זה יכול להעריך". הוא שם על השולחן את מה שעמד מאחורי ההחלטה: העמדת סימן שאלה על זכותו של העם היהודי לקיום לאומי ולחופש.
מהי ציונות לפי חיים הרצוג: "ציונות היא תחושת המקור והיעד של העם היהודי כלפי הארץ הזאת המקושרת באופן נצחי עם שמו. היא גם המכשיר שבעזרתו ביקש העם היהודי הגשמה אותנטית משלו". הערבים, אמר, מימשו את ריבונותם ב-20 מדינות (נכון ל-1975), מאות מיליוני אנשים בתוך מיליוני קמ"ר ומשאבי טבע עצומים. משום כך, "הנושא אינו אם העולם ישלים עם הלאומיות הערבית; השאלה היא באיזו נקודה הלאומיות הערבית תשלים עם הזכויות הצנועות-אבל-שוות של מדינה מזרח-תיכונית נוספת, לחיות את חייה בביטחון ובשלום". השאלה הזאת שהרצוג הטיח בנציגי האו"ם חיה ובועטת גם היום. לא שאלת המו"מ שלנו עם הפלשתינים היא העניין, אלא עומק ההכרה של עמי ערב והאיסלאם בזכותו של העם היהודי לריבונות על חלק כלשהו מארצו. נשים לב: הכרה ב"זכות", ולא הכרה סתמית דה פקטו. ההכרה הזאת מעולם לא ניתנה בידי מנהיג ערבי כלשהו.
3. עוד אמר הרצוג שהיחס ליהודים בהיסטוריה - אפשר להוסיף: והיחס למדינת ישראל כיום - הוא מדד להגינות אנושית, לציביליזציה ולערכי אנוש: כך נשפטה רמת ההומניות של אומה. "זה תמיד התחיל עם היהודים, אבל מעולם לא הסתיים בהם". זה משפט מפתח שמאיר באור יקרות מה שמתחולל בעולם כיום. אירופה חשבה להקריב את היהודים ומדינתם על מזבח רצונה בשקט, מתוך הנחה שהאיסלאם מעוניין רק בתבוסת היהודים ויניח לה לנפשה. אבל הרצוג צדק: זה מעולם לא הסתיים בנו. כאז, כן היום, אנחנו המוצב הקדמי של הציביליזציה האנושית במלחמתה למען חיים חופשיים ומשמעותיים.
הרצוג לא ביקש רחמים ולא התנצל, אלא קבע מה באמת עמד בבסיס הדיון: "אינני עומד פה כמתחנן; הצביעו כפי שהמצפון שלכם מכתיב. משום שהנושא פה אינו ישראל או הציונות; הנושא הוא ההמשכיות והקיום של הארגון הזה, שנגרר לשפל קלונו בידי קואליציה של עריצים וגזענים".
4. לבסוף, לפני שקרע את הקריעה המפורסמת, הוא קרא קריאה גדולה במסורת הקריאות המקראיות לאומות העולם: "הצבעתה של כל משלחת תרשום בהיסטוריה את עמדת ארצה ביחס לאנטישמיות, לגזענות ולאנטי-יהדות. אתם בעצמכם נושאים באחריות לעמדתכם כלפי ההיסטוריה, כי כאלה תירָאו בהיסטוריה". ואז אמר שעבורנו, העם היהודי, ההחלטה הזאת אינה יותר מפיסת נייר, וקרע אותה לעיני העולם.
לימים סיפר שהלך בדרך אביו, הרב יצחק הלוי הרצוג, הרב הראשי לישראל, שב-1939 קרע את הספר הלבן (שאסר עלייה יהודית לארץ ישראל) לעיני אלפי מתכנסים בבית הכנסת ישורון בירושלים. אני שמעתי בקולות הקריעה של ניירות ההחלטה המרושעת, קריעת בגדי אבלים על מותו של האו"ם בטרם עת (הוא לא התאושש מאז), וגם ניסיון חינוכי לזעזע את זיק היושר בליבן של אומות העולם, בדומה לשבירת הלוחות בידי משה.
ברגעים היסטוריים כאלה, כשנציג ישראלי מרגיש את כובד ההיסטוריה על כתפיו, הוא נדרש לתעצומות נפש ממקורות הנצח של עמו. בתו מיכל סיפרה על מה חשב אביה כשצעד ממקומו לעבר דוכן הנואמים. הוא אמר להם שחשב על תפילת שליח הציבור ביום הכיפורים: "אלוהינו ואלוהי אבותינו, היה עם פִּיפִיּוֹת שְׁלוּחֵי עמך בית ישראל, העומדים לבקש תפילה ותחנונים מלפניך על עמך בית ישראל; הוֹרֵם מַה שֶּׁיֹּאמֵרוּ. הֲבִינֵם מַה שֶּׁיְּדַבֵּרוּ". בימים ההם, בזמן הזה.
