שלושה מועדים / אירועים חשובים חלפו מתחת לרדאר שלנו או יותר נכון נהדפו משם ברגל גסה, אל שולי הידיעות. ומדוע? כי אירועים בעלי אופי רכילותי, כמו עלילותיו של
ינון מגל, זכו לרייטינג גבוה יותר. אותו ינון אשר אף טרח, שומו שמיים! להתפטר מן הכנסת, בגין מעשי השובבות המיותרים והחרמניים שלו. לכן עלילות ינון, העלילה המפוארת בהמשכים שאין בלתה: "השרדות", כל אלה, גברו על כל היתר, כולל חדשות מאירועים בעלי חשיבות מיוחדת.
בכללם מצויה פגישת ראש הממשלה עם הנשיא פוטין, בוועידת האקלים ("השרדות", כבר אמרנו?), גם כינוס, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, במסגרתו התוועדו, ביום שני האחרון, פעילים ואנשי רוח בני עדות המזרח לציון גירוש היהודים מארצות ערב ומאירן, נעלם מהמרקע. יוק.
האירוע השלישי וכנראה בשל היותו הנחות מכולם, הוזכר וצויין רק בערוץ 11, היה מועד ה-כ"ט בנובמבר" יום השנה להכרזת מליאת האו"מ על חלוקת המרחב בו שלטה בריטניה, שנקרא "פלשתינה (א"י)", לשתי מדינות בכך כידוע ניתן האות למאבק דמים בינינו לבין המרחב הערבי שסביבנו. נפתחה מלחמת העצמאות של ישראל הקטנה מול הערבים תושבי הארץ ומדינות ערב. לא בדיוק נושא חשוב דיו...
קשה להבין, סדר עדיפויות דפוק ועילג כזה, כאשר ערוץ מרכזי (2) לא מזכיר אירועים אלה אף לא במילה אחת, אך לא בשביב מילה. כבר למדנו כי נושאים שריכזו סביבם היסטוריונים בעלי שיעור קומה וסיפקו להם במה נאותה להביע את דבריהם, גם סיפקו בדיעבד רייטנג סביר. מסתבר, כי לאירועים האמורים חשיבות מיוחדת, אבל לא מספיקה בשביל הערוצים האלקטרוניים המרכזיים.
אופייני הדבר שאף עורך / מנהל לא נקרא להסביר, לטעון, לפרש, אולי גם להתנצל, מדוע קרה הדבר. הם כידוע גם לא חייבים לספק הסברים לאיש. עושים מה שבא להם.
חופש הביטוי או החופש להחליט באופן גורף מה הציבור יראה ומה הציבור ישמע, הוא טוטלי. אין כל זכות ערעור. הדיקטטורה של אמצעי התקשורת.
גלי צה"ל, אתם לא לבד!
ונחזור לרגע להתכנסות לזכר גירוש יהודי המזרח, שהמארגנים החליטו לערכה ביום שני האחרון (לא ברור לי מדוע בחרו במועד זה). התכנסות זו עלולה ליפול שוב לתהום הנשיה של השכחה הלאומית. כל זאת משום שהממשלה איננה עושה שום מאמץ להחיות את הנכבה הזו, האמיתית. להפכה לאירוע לאומי ממדרגה ראשונה.
הנושא הזה לא ייכנס לחומר הלימודי בבתי-הספר. בשעתו פניתי למספר אישים מרכזיים במרחב הפוליטי שלנו, בשאלה מדוע אין מייצרים באזז גדול סביב הנכבה הזו, של יהודי המזרח שגורשו מארצות ערב בלהב הסכין. נעניתי כי "הדבר יפגע בתהליך השלום". המשיבים אפילו לא מצמצו בהשמיעם טענה זו.
החובה עכשיו מוטלת על מארגני אותו אירוע. הם חייבים להמשיך בפועלם ולחייב את משרד החינוך לשלב את נושא הנכבה האמיתית בחומר הנלמד בבתי-הספר. ונזכור, מדובר בגירוש ענק: קרוב למיליון יהודים גורשו במהלך מלחמת השחרור רובם כ-700,000, באו לכאן. מיעוטם הלכו לארצות אחרות בעיקר צרפת וקנדה. אקסודוס זה לא זכה לטיפול הולם וראוי של ממשלות ישראל לדורותיהם. כולן כשלו.
כ"ט בנובמבר. לא חשוב מספיק ונחזור לכ"ט בנובמבר (השנה חל ב-11.11.15), למחרתו כבר נפלו הקורבנות היהודיים הראשונים באוטובוס לירושלים ליד אבו-כביר. הערבים שחררו את הניצרה ונתנו לעצמם אור ירוק להתנפלות על הישוב היהודי. הם קיוו לעזרה בריטית. לא בכדי. הבריטים, שנה קודם-לכן, וכהכנה לכך, פשטו במסגרת "השבת השחורה", על קיבוצים, בהם החביאה ההגנה בסליקים המפורסמים, את נשקה.
כמויות גדולות של נשק הוחרמו (רמת הכובש טירת צבי ועוד). הישוב היהודי הגיע, מרוט נוצות, למלחמת השחרור. לעמוד מול ההתנפלות הערבית, שאירעה כבר למחרת הכ"ט בנובמבר, בידיים כמעט ריקות. הערבים אולי סברו כי יעשו בנו בקלות, את הפשעים שעשו ליהודים "שלהם" בארצותיהם. שתי המזימות הללו סוכלו, במידה גדולה בזכות עמידתו העיקשת של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל.
אלה על קצה המזלג, שני אירועים מתוך השלושה. הם לא היו חשובים מספיק כדי לזכות בטיפול הולם של אמצעי התקשורת שלנו. אולי בשנה הבאה. אולי...
