בשנת 1976 נכנס לתוקפו חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הקובע אחריות מוחלטת לפיצוי בתביעות תאונות דרכים. משמעותה של האחריות המוחלטת היא שהפיצוי על הנזק שנגרם לאדם שהיה מעורב בתאונה ימומן על-ידי חברת הביטוח המבטחת את הרכב בביטוח חובה. ההיגיון העומד מאחורי עיקרון האחריות המוחלטת מובן מאליו.
ברם, כפועל יוצא מעיקרון זה, ישנה הוראת "ייחוד העילה" הקבועה אף היא בחוק הפלת"ד בסעיף 8(א). לפי הוראה זו, עילת התביעה בתאונת דרכים תתברר אך ורק על-פי הוראות חוק זה. ייחוד העילה מונע מנפגע זכות תביעה על-פי פקודת הנזיקין כנגד המזיקים האחראים בפועל לקרות התאונה, לגרימת הנזק או החמרתו.
אמנם, השכל הישר אומר, כי האחריות לפיצוי על הנזק אכן מוטלת על חברת הביטוח, אך עקב האכילס של ייחוד העילה הוא בפועל הענקת חסינות לגורמי נזק אפשריים. האחריות הבלעדית לפיצוי הנפגע בגין נזקיו מוטלת על מבטח הרכב, מבלי לדון בשאלת אשמת נהג הרכב המבוטח.
המטרה העומדת ביסודו של חוק הפלת"ד, היא פיצוי מהיר בגין כל נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים. זאת על-ידי פישוט ההליך המשפטי, שכן ריבוי נתבעים (כמספר המזיקים) מסרבל, מאריך את ההליך ומרחיק את מועד קבלת הפיצוי.
חסינות לצוות הרפואי מטרה זו כשלעצמה מבורכת, אך לעיתים מעניקה חסינות מפני לאחראים הישירים לנזק. אדם הנפגע כתוצאה מרשלנות רפואית בגין טיפול שניתן לו לאחר תאונת דרכים ורוצה להיפרע מנזקו, באופן אינטואיטיבי יפנה אצבע מאשימה אל בית החולים בו טופל ואל הרופא שטיפל בו, אך לא יוכל לתבוע אותם.
את מי תובעים במקרה של רשלנות רופאים במהלך טיפול רפואי עקב תאונה? מחד-גיסא זו אחריות הרופא (או המוסד הרפואי) המתרשל. מאידך-גיסא, לולא התאונה הייתה מתרחשת, הנפגע לא היה נזקק לטיפול ומכאן שהאחריות היא של חברת הביטוח של הרכב. כיצד לשון החוק משיבה על השאלה?
סעיף 8 לחוק הפלת"ד מעניק חסינות לצוות הרפואי על הטיפול הרשלני (שיצר נזק או החמיר נזק קיים) ומקים לנפגע זכות לתבוע את מבטח הרכב הרלוונטי בגין נזקי התאונה ו/או בגין נזקי הרשלנות הרפואית. בית המשפט העליון קבע, לאור סעיף זה, כי ישנה חסימה מהותית בין התובעים לבין עילת התביעה נגד בית החולים. גם במקרים בהם הנזק הוחמר בשל הטיפול הרשלני, לא ניתן לתבוע את בית החולים, ועל חברת הביטוח לשאת בתשלום פיצויים בגין נזקים אלו (ע"א 3765/95).
חסינות זו חלה גם כאשר הטיפול ניתן זמן רב לאחר התאונה. זאת, ללא קשר לנסיבות התרחשות התאונה, ובלבד שהנפגע הגיע לטיפול הרפואי בעטיה של אותה תאונה (לדוגמא: הסרת קיבוע שהוכנס לגופו של נפגע בעקבות תאונה). מצב זה יצר מציאות משפטית בעייתית.
- תחושת אי-צדק: מדוע חברות הביטוח צריכות לשאת באחריות על רשלנותם של גופים כאלו ואחרים? על אחת כמה וכמה כאשר לכל הדעות הם מסוגלים לשאת באחריות הנזקים שגרמו.
- אי-שוויון באחריות בין מזיקים: ההיגיון המשפטי מורה, כי ראוי שפיצוי נפגע בגין נזק יתחלק בין המזיקים באופן יחסי למידת הנזק שכל מזיק גרם.
- התעשרות לא מוסרית של המזיקים האמיתיים: ראשית, אלו לא משלמים על נזקים שגרמו. שנית, בשל חסינותם מתביעות הם נהנים מפרמיית ביטוח נמוכה, וכך העלויות שעליהם לשלם נמוכות משמעותית.
- יצירת חוסר עקביות בדין וסתירה של עקרונות בסיסיים בדיני הנזיקין כמו סיבתיות, ריחוק הנזק, דין מזיקים במשותף, הרתעה וכיו"ב.
- לגיטימציה לאי התייעלות: המצב הקיים נותן לגיטימציה לטעויות ולא מעודד את המזיקים השונים (רופאים, בתי חולים, עירייה וכו') להתייעל ולהשתפר. לו היה "מחיר" כלשהו אותו המזיקים היו משלמים בעד טעותם, הם היו שואפים ללמוד מהטעויות, לתקנן ולשפר את המערכת. מחיר מניעת הטעות נמוך באופן ניכר ממחיר תיקון או פיצוי בגין הנזק שנעשה.
לכל זאת מתווספת נטייתם הטבעית של המזיקים השונים לנצל את הוראת ייחוד העילה ולנסות להוכיח, כי תאונות האמורות להיות בפוליסות מסוימות (חבות מעבידים, אחריות מקצועית וכולי), הן למעשה תאונות דרכים. וכך, נטל הפיצויים מתגלגל לפתחו של מבטח הרכב בלבד, ללא זכות חזרה אל שאר המזיקים (בין בתביעה עצמאית ובין בהודעת צד שלישי). בכך נפגעה מטרת המחוקק ואף מושתתת תוצאה הפוכה: הארכת ההליכים, סרבול ההתדיינות והצבת מכשולים בדרכו של הנפגע לקבלת פיצויים.
לעצור ולחשוב לאור האמור, מתבקשת בחינה תיאורטית של מציאות משפטית משוללת הוראת הייחוד השנויה במחלוקת. משמעות ביטול עיקרון ייחוד העילה היא שמירה על זכותו של הנפגע לתבוע לפי חוק אחר מלבד חוק הפלת"ד, כל גורם שברשלנותו אירעה התאונה או הוחמרו תוצאותיה. אין משמעות הדבר בהכרח גם ביטול עקרון האחריות המוחלטת עליו מושתת החוק, שכן נפגעי תאונות דרכים ימשיכו לתבוע מבטחי רכב מבלי שיצטרכו להוכיח את אשמו של הנהג. במקביל, תעמוד להם הזכות למצות את הדין עם מזיקים ישירים נוספים שותפים לנזק או שגרמו להחמרתו.
יתר על כן: בצורה זו תינתן זכות שיפוי או השתתפות למבטח הרכב מאת שאר המזיקים. הפחתת נטל האחריות מכתפיהן של חברות הביטוח תביא להוזלת פרמיות הביטוח בענף ביטוחי הרכב. הוזלה זו תביא לייקור פרמיות ביטוחים לכיסוי רשלנויות של גופים בעלי "כיס עמוק" (כדוגמת מעסיקים, מחזיקי קרקעות ומבנים, עיריות, יבואני רכב ומוסדות רפואה), שכיום פטורים מאחריות בזכות עיקרון ייחוד העילה.
מצב צפוי ורצוי נוסף במציאות ללא הוראת ייחוד עילה, הוא בו ישנם פחות ניסיונות של מזיקים להוכיח שהתאונה היא תאונת דרכים (לשם פטור מתשלום פיצוי), ניסיונות שמסרבלים את הליכי המשפט ומעכבים תשלומי פיצויים לנפגע.
לסיכום: חוק הפלת"ד היווה אבן דרך משמעותית בתחום דיני הנזיקין הישראלי, והיה ועודנו ביטוי לקידמה חקיקתית. עם זאת, הוא אינו חף מפגמים לאור מבחן המציאות המשפטית. מתוך גישה פרוגרסיבית וכיאה למחוקק המתגאה בחקיקה ברוח הקידמה, עליו לעצור מעת לעת ולבחון: האם הוראת חוק כמו ייחוד העילה, עדיין מקיימת את תכליתה?
