אף שהיה כל חייו היפוכונדר, שראה תדירות את המוות מגיח - קשה לדבר על
יוסי שריד כעל מי שנפטר ואיננו עימנו. חיותו ממשיכה גם עכשיו להדהד, ומן הסתם תיוותר ככזו גם להבא.
כך או אחרת, צריך להודות שיוסי שריד היה דמות-מופת. בתור שכזה הוא מותיר אחריו מורשת-פאר, שאין לזלזל בה לרגע אחד. יעודה הוא ברור ומובן מאליו: לשמש מורה דרך ונר לכולנו.
על אף שחלפו כבר עשר שנים, מאז שפרש עם בטן מלאה מהחיים הפוליטיים - הוא נותר עד לרגע האחרון כמנהיגו הבלתי-מוכתר והבלתי-מעורער של השמאל הישראלי השפוי, השוחר ולוחם בעיקשות לשלום. הסיבה ל"מחדל" היא פרוזאית מאוד: עד עצם היום לא נמצא שום מנהיג משיעור-קומתו, שייטול את הנטל הכבד הזה על כתפו במקומו.
מה עוד ייאמר על יוסי שריד? הוא היה רטוריקן ממש מעולה, ויחד עם זה גם פובליציסט חריף ושנון. כאיש חד-לשון וחד-עט כאחד - לא היה עוד כמוהו אמן הניסוח. קשה גם היה למצוא מאן דהוא שיצליח להתחרות בעברית הצחה והמושלמת שלו.
מורה דרך את משימת-חייו הוא ראה בחינוך, לו הקדיש פרק נכבד בקוריקולום-ויטה שלו - ולא רק בעת היותו שר מקצועי. כמי שבחל כל חייו משררה - הוא שימש מורה-דרך לשמו, במובן התרתי-משמע שלו, בעת שעל חשבון קריירה אישית, הוא הגלה את עצמו לעיירת העולים דאז, קריית-שמונה, כדי לשמש בה אורים ותומים לדור הצעיר.
אבל מעל לכל ייזכר יוסי שריד בשל צניעות-הליכותיו הרבה ויושרתו, שלא ידעה גבולות. פיו וליבו נודעו כשווים ומידותיו המוסריות היו מעל ומעבר. הוא נלחם בחירוף-נפש בשחיתות הגואה, בז לכסף הקל ולמנהגי השררה, ונותר כל חייו אחד מהחבר'ה, בלי להרים את האף בפני מישהו. הוא גם נאבק בכל מאודו לצדק חברתי, למניעת קיפוח ולמתן הזכויות המגיעות לאזרח.
היש עוד אנשים כמוהו בארץ? ספק די גדול. מספרם, בכל אופן, בטל בשישים.
