בספרי הכלכלה מופיעה החקלאות ותוצרתה כענף שבו הביקוש קשיח, וצריך לעבוד עם תוכנית מראש, דהיינו משק מתוכנן. במדינתנו החקלאות קמה יש מאין. החלוצים שעלו ארצה התיישבו בכל מקום שניתן, אמצעים וכסף לא היה, מרבית האדמות היו פנויות מאדם ולכן הדרך לקיבוץ ולמושב הייתה פתוחה לרוחה.
לאט-לאט החלו הכשרות ממוסדות לעולים החדשים היות מלווים בתפישת עולם כי ההאחזות בקרקע תקבע גם את גבולות המדינה. ההתישבות הגיעה לכל מקום אפשרי, אם על-ידי קניית אדמות ואם על-ידי כיבושן פיזית.
החקלאים הערביים לא הפריעו אלא כאשר נוכחו לדעת כי היהודים מפריחים את השממה, או כי אז הגיעו כנופיות הפורעים שמחד השמידו ושרפו יבולים ומאידך גנבו את היבולים הבשלים. לאט-לאט, עקב בצד אגודל, צמחה לה חקלאות לתפארת. המדינה השקיעה משאבים בהדרכה ובפיתוח זנים חדשים, אנשים קנו חלקות פרדס לחסכון, והקיבוצים סיפקו את התוצרת החקלאית הדורשת עבודת ידים והשקעה באמצעים טכניים רבים.
שינוי עמוק דור הולך ודור בא והכלכלה משנה פניה. ראשית באו מפעלי הלואו-טק, אחריהם הטקסטיל ולבסוף ההייטק. מאידך החקלאות הלכה ודעכה, המוסדות שנבנו בתחילת הדרך, כמו התנועות ההתישבותיות, המשווקים כמו תנובה ודומיהם, החלו לרצות להרוויח על גב החקלאים ומהר מאוד הפכו למשקולת על גב החקלאים בעיקר על החקלאים הבודדים בכפרים ובמושבים.
למדינה היו אתגרים נוספים ובהם השקיעה יותר, ובחקלאות ההשקעה הלכה ופחתה. שיעור העוסקים בחקלאות הלך וירד אולם התפוקה הלכה וגדלה עקב יעילות הגידול, הן במשק הקיבוצי והן במשק המשפחתי. המשבר של הישובים החקלאיים הביא לפרוק אגודות, להפרטת הקיבוצים ולשינוי עמוק בתפישת השלטון שהתגברה כאשר הליכוד עלה לשלטון.
סיסמאת ההפרטה הביאו לחיזוק המגמה של ההתנערות מהחקלאות. שוב לא נתנו משקל רב להתישבות כנרטיב וכמוטו מרכזי בהוויה הארץ ישראלית. נערי האוצר חשבו כי יש מטלות אחרות וצריך להפנות את המשאבים מהחקלאות לתעשיה.
שוק פתוח עם זאת היה ברור כי תוצרת מיבוא תהיה יקרה יותר ופחות נשלטת על-ידי המדינה. כך קרה ביבוא הביצים הפראי, ולאחרונה ביבוא עגבניות פגועות מירדן. ומכאן עולות מספר שאלות:
1. האם המדינה רוצה חקלאות מקומית
2. אם כן איזה ענפים
3. אם כן באיזה צורת התארגנות משק משפחתי מול קבלנים גדולים
4. כיצד תהיה שליטה על המחירים כאשר הרשתות הגדולות שולטות על מרבית השוק.
5. כיצד שומרים על רמת קיום ורווח לחקלאי
6. כיצד מבטיחים לטווח ארוך את קיום המטעים, ראה משבר הפרדסים.
כמובן שיש שאלות נוספות אולם אלה מקיפות כמעט את כל הספקטרום.
לאחרונה החליט משרד האוצר לערוך רביזיה בענף הפטם, החלב והביצים, לטענתו צריך לבטל את התכנון באמצעות מועצות היצור, שזה מעין מונופול ולעבור לשוק פתוח. התוצאה המיידית הייתה התנגדות החקלאים, (איתם לא ישבו) ואיום לזנוח ענפים אלו.
קבלנים גדולים לאחר כמה הפגנות הבינו באוצר כי אין מנוס מבחינה יסודית של הנושא והקימו ועדה משותפת לבחינת החקלאות ועתידה. אין ספק כי אם הרפורמה של האוצר הייתה יוצאת לדרך המשק המשפחתי היה מתבטל ומולו היו קמים קבלנים גדולים שהיו מרכזים את כל היצור בידיהם והיו מהווים כוח נגדי לרשתות השווק הגדולות, מי שהיה מפסיד מכך קודם כל המשק המשפחתי ויחד איתו הצרכן הסופי.
על-מנת להשמר מכך צריך להקים גורם אוביקטיבי שיעשה את התכנון בין אזורי הארץ לבין הפריפריה כאשר יש לתעדף את הפריפריה בבחינת יסוד חזק לקיום.
כמו-כן להגדיל את המשק המשפחתי מעבר ל-30 הדונם שיש לו כיום, להגדיר את גבולות היצור שהמדינה רוצה ובעקבות זאת להגדיר את הענפים בהם היא רוצה להתמחות, ואולי לא להתמחות, אלא להחליט אם מגדלים בארץ כל דבר שניתן מבחינה פיזית. כן לקבוע מחירי מינימום לתוצרת החקלאית בכל שלב ושלב של שיווקה ולאכוף זאת בעקר בכל האמור לרשתות הגדולות.
צריך לקבוע את המדיניות כלפי גידולים עתירי ריסוס והוצאתם מחוץ למרכז הארץ הצפוף ביותר מבחינת אנשים פר מטר או ק"מ מרובע לישוב.
את הסימולציה הזו להכניס למחשב ולראות מה אנחנו מקבלים, ואז להחליט על הפרמטרים השונים ואותם לקבע לעשר שנים לפחות בהם החקלאים ידעו מה עומד בפניהם ויוכלו לקבל החלטות שלעיתים הן הרות גורל.
