בחזרה ליסודות

השבוע שוב נמצאו מי שהאשימו את News1 בכלל ואת יואב יצחק בפרט בהתאבדותו של אפרים ברכה ז"ל. מאחר שכבר קראתם כאן לא מעט על הפרשה, אני רוצה לחזור לשתי שאלות יסוד שלא זכו למענה, ואשר לטעמי – וגם לדעתם של רבים אחרים – מוכיחות שלברכה היה הרבה מאוד מה להסתיר. הראשונה: לדבריו-שלו, ברכה המתין שמונה ימים בטרם דיווח לממונה עליו, יואב סגלוביץ, על כך שהרב יאשיהו פינטו מציע לו שוחד ב-200,000 דולר. כל אדם ישר, היה יוצא מעורו ורץ כל עוד נפשו בו כדי לדווח על הצעה כזאת. לא ברכה. ההסבר שלו: סגלוביץ היה בחופשה. נו, אז מה? אין פלאפונים? אין דוא"ל? אין לסגלוביץ סגן? אין מפכ"ל שממונה עליו? ונניח שברכה התייסר קשות האם להסגיר את רבו הנערץ; הוא לא אמר את זה, וגם לא טען שהתייעץ עם מישהו (נניח עם אשתו). נזכיר רק, שזה אותו ברכה שהמליץ להעמיד לדין את אביחי מנדלבליט שביקש "לישון לילה" בפרשת הרפז. השנייה: הטלפון הסלולרי של ברכה נעלם לפני מותו. סביר להניח, שרק ברכה עצמו יכול היה להעלים אותו ומסיבות שנטל עימו לקברו. ההיגיון מחייב, שברכה ידע היטב שיש שם דברים שיזיקו לו. גם לזה לא קיבלנו שום הסבר שמתיישב עם הטענה לפיה ברכה היה קצין נקי כפיים שנרדף על לא עוול בכפו.

אני מודה ומתוודה, שאין לי מושג על מה כל המהומה סביב מתווה הגז. וזה לא שאני סתום או חסר מקורות מידע; לדעתי זה פשוט לא חשוב. יש כאן עקרון יסוד שנשכח בכל המהומה: חוזים חייבים לכבד. זהו בסיסם של דיני החוזים, זהו בסיסם של חיי המסחר מהרמה הפשוטה ביותר ועד לרמה הסבוכה ביותר. בלי כיבוד חוזים, אפשר לסגור גם את הקשרים שלנו עם קופת החולים, עם בית הספר של ילדינו ואפילו עם בני/בנות הזוג שלנו. לממשלת ישראל יש הסכם מחייב עם זכייני הגז. היא כבר שינתה אותו בצורה חד-צדדית בתחום המיסוי. איכשהו זה עבר בשלום. אז לשנות אותו שוב? לפעול בצורה בריונית תוך ניצול כוחו של הריבון? מעבר לכך שזה לא חוקי, מעבר לכך שקרוב לוודאי שזה יעלה למדינה במיליארדים של פיצויים, זה יבריח מכאן כל משקיע שיש טיפת שכל בקודקודו. את העובדה הבסיסית הזאת משום מה לא אומרים; משום מה יוצאים מנקודת הנחה, שהעולם עובד לפי הסטנדרטים שלנו – מילה זה לא מילה, חוזה זה לא חוזה, חתימה זה לא חתימה.

בשני פסקי דין שניתנו בו ביום (9.12.15) נדרש בית המשפט העליון לפנים המכוערות שמקבלת היהדות בידי מי שמעוותים אותה. האחד עסק באי-העמדתם לדין של מחברי הספר הגזעני "תורת המלך", והשני – בהדרת הנשים בתחנת הרדיו "קול ברמה" המזוהה עם ש"ס. המשותף לשני המקרים הללו הוא ההתרחקות העצומה מהיהדות האמיתית, הבסיסית, השורשית. כמו כל מערכת חוקים ואמונות, ביהדות יש חלקים נוקשים ומחמירים. אסור לעבוד אלילים, נקודה. אסור לחלל שבת, נקודה. חובה לערוך ברית מילה, נקודה. חובה לאכול כשר, נקודה. אך לצד אלו, יש ביהדות עקרונות יסוד של "ואהבת לרעך כמוך", של "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", של "ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלוקיך". ככלל ניתן לומר, כי היהדות מצפה לפעול לפי שורת הדין ביחסים שבין אדם למקום, ולפנים משורת הדין ביחסים שבין אדם לחברו. גזענים כמו מחברי "תורת המלך" ומדירי נשים כמו "קול ברמה" (בעבר), מתעלמים לחלוטין מהחלק שבין אדם לחברו. הם מרשים לעצמם לקבוע מי ראוי ומי פסול, מי יישמע ומי יושתק, אפילו מי יחיה ומי ימות. מרוב מה שהם רואים כאדיקות, הם עושים את החטאים החמורים ביותר: חילול השם והלבנת פנים ברבים. יפים לשני המקרים דבריו של השופט אליקים רובינשטיין בנוגע לאותו ספר: זו לא יהדות, זה אנטי-יהדות.

כתבתי כאן מספר פעמים, שהדבר הבסיסי שצריך לתקן במשטרת ישראל הוא תרבות השקר שפשתה בה. אם אומרים את האמת, הסברתי, קשה מאוד לבצע עבירות וקשה מאוד לפשל בחקירות. לשמחתי הרבה – ואני באמת לא לוקח לעצמי את הקרדיט על כך – דומה שזה הכיוון בו הולך רוני אלשיך. אחת ההחלטות הראשונות של המפכ"ל החדש הייתה ביצוע בדיקות פוליגרף תקופתיות לקצינים. עם כל הבעייתיות של המכשיר הזה, שכידוע אינו מהווה ראיה בהליכים פליליים, הוא עדיין הכלי הטוב ביותר שיש לבדיקה מיידית של אמינות. ומה שיותר חשוב: יש לו אפקט הרתעתי. יש לי תחושה, שנראה לא מעט קצינים פורשים לפתע "מסיבות אישיות", "בשל תחושת מיצוי" או מכל מיני סיבות אחרות. אם בדיקות הפוליגרף ישיגו רק את זה – דיינו.

אם היו מנהיגים בדיקות פוליגרף בפרקליטות, יש לפחות שני אנשים שהיו גורמים למכונה להעלות עשן: שי ניצן ולימור פלד. השבוע חשפנו כאן את שקריו של פרקליט המדינה בפרשת תצהירו של עו"ד חן קוגל, ואילו על שקריה של יו"ר ארגון הפרקליטים בנושא נציבות הביקורת כבר נמאס לי לחזור. הפתרון מצוי בידי אדם אחד ויחיד: איילת שקד. אני לא מצפה מראשי הפרקליטות להנחיל בעצמם את החזרה לערכי היסוד של יושרה ואמת; ע"ע שי ניצן, ויש עוד כמה כאלו בצמרת. אני ודאי שלא מצפה לזה מיהודה וינשטיין, ולא צריך להרחיב. אני כן מצפה משרת המשפטים, דווקא בתור אאוטסיידרית שלא באה מבין החבר'ה, להבהיר: מי שישקר – לא יהיה כאן, ולא משנה אם זה אחרון המתמחים או פרקליט המדינה. כאשר שקד רואה בצורה ברורה שקרים בוטים כאלו, היא חייבת להגיב. בלי אמירת אמת, אין קיום לפרקליטות.

הכשלונות האירופיים של מכבי תל אביב בכדורגל ובכדורסל, לצד הרמה הנמוכה בכלל של הספורט הקבוצתי בישראל (הן ברמת הקבוצות והן ברמת הנבחרות), מצדיקים לחשוב על הכל מהבסיס. כשלעצמי, הייתי מבטל בכלל את התמיכה הציבורית בספורט ומפנה את הכספים למה שבאמת יקבע את עתידנו ויבטיח את הישרדותנו: חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך. בעידן של ספורט מקצועני, יש מקום לתמיכות עירוניות או ממשלתיות רק בספורט עממי, בספורט חובבני ובספורט נכים; השאר – או שימצאו מקורות מימון משל עצמם או שייסגרו, כמו כל עסק. אני באמת לא מצליח להבין מה ההבדל בין נעליים כאשר הן בחנות, לבין כאשר הן על רגלי הכדורגלנים. אני לא מבין מדוע מי שמוכר אותן צריך להסתדר בעצמו, ומי שקונה אותן מצפה שכולנו נממן אותו. מאחר שאני לא מאמין שמישהו יעז לעשות את מה שכתבתי – הרי התקשורת תהרוג אותו במהירות שבה שום כדורגלן ישראלי מעולם לא רץ – יש לי הצעה יותר צנועה: להתמקד בספורט האישי. שימו לב, שההישגים הכי גדולים שלנו בזירות הבינלאומיות – החל מאליפות אירופה בשחייה בבריכות קצרות שהתקיימה השבוע וכלה באולימפיאדות – הושגו בידי ספורטאים בודדים: גל פרידמן, יעל ארד, אלכס אברבוך, אלכס שטילוב וחבריהם. אז למה לשפוך כסף ציבורי על כשלונות במקום להשקיע אותו בהצלחות?