אף פעם לא הייתי מאלו שנכנסים לכל מועדון, ככה חופשי. היה את מועדון הנוער של ילדי
ש"ס, שאליו התקבלתי די בקלות, ואפילו החזקתי במספר חמש בחברות המועדון, שזה אומר אחד מחמשת הראשונים במקום. מאז עברו הרבה מים באיילון, ולהיות חבר במועדון ש"ס, לא נתן לי הרבה מעבר לטיול מוזל לצפון, עם ביקור בקיבוץ חפץ חיים. ועד שהפכתי לבעלים של חברת גז, החליט דרעי להתפטר ולהשאיר אותי לבד בהצבעה. לך תסמוך על חברים.
היה את מועדון הרוקיום המפורסם, שנמצא במתחם המכונה קולנוע אילת / ארמונות לב / מטה של מפלגת המה שמו. מדי מוצ"ש יצאתי יחד עם אחיי הגדולים, שהתחלפו בקומץ חברים (זה תמיד היה קומץ) וניסינו להבין מה מחזיק מועדון כזה גדול, עם מעט מאוד מבקרים. אחרי כל ביקור במקום יצאנו לאכול בגט אצל עזיז או מרקו. תמיד אהבתי לשאול את עזיז "אם יש לו משהו בשרי לאכול?" ולראות את מבטו המתכווץ שואל במבטא כבד "מה זההה?
ואז הקימו את הפאבליק במתחם המגה, שמאז הפך לחנות רהיטים של נוכלים וממלכת ילדים מקסימה. לימים, כשהגענו לצבא, ובאר שבע לא הייתה עיר רחוקה כל-כך מאיתנו, קצת בזכות רישיון נהיגה ולא מעט מיצובישי גלאנט של חבר טוב, יצאנו את דימונה אל העיר הגדולה. כך הגענו למתחם המועדונים שבעיר העתיקה. המתחם הזה, יש לציין פעיל עד היום, אבל אותי תמיד עניין יותר, לקפוץ למאפיה שנמצאה בקצה הרחוב והפיקה פיתות טריות ממסוע, וכשהפיתות היו נתקעות נעזרו במגב הרצפה שעמד לו בודד בקצה המפעל. אין כמו ריח של פיתה טרייה וחמה גם אם מדובר בפאנצ'ליין או דומיו. יש אפילו גזיר עיתון ישן, שתיעד את ישיבתי במקום. עיון קל בתמונה מראה, עד כמה החולצה המשובצת שלי, לא תאמה את הסביבה כך שיתכן שזו הסיבה שצילמו אותי לעיתון.
לומר את האמת, גם לא התחברתי אף פעם למקומות הללו. עשן סיגריות הוא לא החמצן שלי, ואלכוהול הם לא הכוס תה שלי. אני לא שומע טוב באופן כללי, וכל שכן כשברקע ישנה מוזיקה רועשת ואורות מסנוורים, שרק מוסיפים לתחושת האובדן שלי במקומות הללו. אני לא יודע לרקוד. וזה בלשון המעטה. האינסטינקטים שלי לקויים וקורדינאציה של מטוס רוסי מעל סיני. בשביל מישהו על סוג של בעיית קשב לשבת במשך שעתיים על כוס נס עם קצפת היה בזבוז זמן משווע, והוצאה מיותרת עבורי.
לפחות קיבלנו קצפת בזכות אותו החבר עם הגלאנט, שבכל סופ"ש חגגנו לו יום הולדת. ככה זה הנוהל. מי שחוגג יום הולדת, מקבל קצפת עם זיקוק. מה לא עשינו בשביל קצפת וזיקוק...
ואז שמענו על מועדון חדש בשם ה"פורום" שמארגן מסיבות לחיילים. הגענו אני וקומץ חבריי (אלו היו אותם חברים) וביקשנו להיכנס, והמארחת דרך המאבטח בכניסה, ביקשה מאיתנו להמתין בצד. אז המתנו. וחיכינו. וחיכינו. ומסתבר שלחכות בצד זו צורה יותר מכובדת, מלומר לנו שאנחנו לא נכנסים. אולי אלו היו המשקפיים הגדולים שהרכבנו ומאז חזרו לאופנה, אולי היו נעלי הספורט שנעלנו בעוד שלכולם היו נעלי עקב, ואולי העובדה שהגענו רק בנים בלי בת אחת לרפואה.
היום היו תולים אז זה בגזענות ובתביעה כנגד בעלי המקום. אבל אז, מי בכלל הבין בתביעות, ולבעלי המקום יש כבר אוסף של תביעות בגין עניינים שונים, כך שעוד תביעה לא הייתה משנה. זה לא שהפסדנו, אבל תחושת העלבון עדיין קיימת. במיוחד לאור העובדה שמי שאמר לנו לעמוד בצד, היה יכול בקלות להיחשב לטיפוס חשוד הדרוש למעצר.
אחרי 35 (נו, לא בדיוק אבל זה עדיף מלומר כמעט 40), הצלחתי להצטרף למספיק מועדונים בחיים. ובמועדונים האלו לא משאירים אותי בחוץ. מועדון הלקוחות של שופרסל, מחסני השוק, מגה, אחים אלון, נחלי אמונה ו
רמי לוי. מועדון פוקס, לייפ סטייל, רנואר, פולגת, כיתן ומחלבת רמת הגג. אני לקוח ויי, איי, פי של דלק, של פז, סונול טן ותפוז. אני לקוח מועדף של קצינת המילואים שלי ושל מנהלת העבודה שלי בבית. כולם מבטיחים לי חברות ללא תשלום וכרטיס אשראי בחינם לשנה הראשונה. רק תנסה להתנתק מהם בשנה השנייה. ניתוק וטלפון.
מזכיר לי את השירות העלום שהיה פעם בבזק. שירותי השעון הדובר. אתה מחייג מספר מסוים ומהצד השני עונים לך "השעה אחת ארבעים ושלוש. השעה אחת ארבעים ושלוש". וכך מדי דקה. אני לא יודע מי בדיוק התקשר לשם חוץ ממני, אבל מדובר באחד מהשירותים היותר מיותרים שקיבלנו מחברת בזק.
אם השירות הזה קיים או לא, לא ידוע לי, אבל לרשימת הדברים המיותרים שלנו בחיים, בנוסף לשירותי השעון הדובר בהחלט אפשר להוסיף את המונח הזה "חבר מועדון". כל אחד והחברים שלו.
