אני חוזר עכשיו מביקור קצר באפריקה. דומני שאין מקום בעולם שיש לגביו, בישראל ובעולם, שתיקה רועמת למה שקורה ביבשת הזאת. לביקור אתייחס ברשומה אחרת. כאן ברצוני להתייחס לשתיקה שנושקת לתחומים נפשיים ופיזיים קרובים לנו יותר. בראשם השואה.
במאמר שכתבה אילנה המרמן, סופרת, מתרגמת, אשת רוח ידועה ואקטיביסטית, ב
עיתון הארץ( 20.11.2015), שכותרתו היא "אפשר וצריך להשוות". הכוונה היא שאירועים גלובליים שונים, ובייחוד נוראיים כמו השואה, אינם צומחים יש מאין. לאמור זאת לא אדמת בור. יש לה רקע. כראייה היא מביאה את ליל הבדולח, וההתייחסות אליו על-ידי ח"כ
חנין זועבי, כשהדגש הוא על כל אותם גרמנים נורמטיביים ששתקו. זה באשר למסר. בכל הנוגע למדיה מתלוננת אילנה המרמן "לכי ותאמרי זאת בארבע דקות... אילו נתנו לי לומר את כל אלה, הייתי אומרת כן, יש מקום להשוואה".
אשר למוליך המסר - המדיה. סוד קטן הוא כי בתקשורת "הקלאסית", הכתובה והאלקטרונית, דעות הקהל, הקוראים, המאזינים והצופים, אינן משתקפות כהלכה. שתי סיבות לכך. אחת, אינהרנטית, אופי המדיה שהוא מוגבל במסגרת, והשנייה שיקול העורך הן לגבי אנשי המערכת והן מול הקוראים. כל עורך, בכל דרג, בכל עיתון, ברדיו ובטלוויזיה למוד טענות, טינות ואפילו כעס על הסיבה לקיצוץ "הברוטאלי" בכתבה או ב"אייטם", או לעתים בהשלכת הדברים לסל.
כמי שיש לו ניסיון מערכתי בשידור הציבורי, ברדיו ובטלוויזיה, הן בתלונות שבאו מגבוה, מן השררה בחוץ, או מבפנים, ממנהלי המדיום או המנכ"לים, או מן הציבור ומנציגיו - הנושא של קיצוץ נהיר לי. גרסתי הן לעצמי והן לעיתונאים שעבדו אתי שמה שקרוי "לחצים" הם דבר לגיטימי לחלוטין בחברה דמוקרטית פתוחה. במדינות טוטליטריות, מימין ומשמאל - אין לחצים. שם כל אחד יודע לקרוא מה שהוכתב לו ולשדר מה שהועבר אליו מלמעלה. היו גם סייגים פנימיים ל"תורה" הזאת. מה שחשוב הוא לבדוק האם הלחצים מוצדקים או לא, ואז לקבל את ההחלטה, ואם יש צורך לעמוד בלחצים. אני עצמי התנסיתי בכך, בהפרת הוראה, או באי הענות לבקשה של מנכ"ל
רשות השידור, בסוגיה שלדידי הייתה עקרונית, ושילמתי על כך את המחיר בריבית קצוצה, מכיוון שהפירעון בא כמה שנים לאחר שסיימתי את הקדנציה של מנהל החדשות בטלוויזיה.
אם תרצו ישנה קונקורדנציה שלמה של טענות. אני אזכיר רק כמה. מדוע מפלגה קטנה שיש לה שני נציגים בכנסת מקבלת תהודה לא יחסית למספר חבריה בבית הנבחרים שלנו? זה לא תיאורטי. זה קרה. הנימוק הוא גם טכני, יכולת התבטאות קצרה ועניינית, כמו בשעתו ח"כ
אורי אבנרי, ומהותית - החובה לשקף את דעת המיעוט אשר שואף להגיע לשלטון בחברה דמוקרטית.
מלכוד העריכה אבל הבעיה הגדולה ביותר שבפניה עומד העורך הוא העריכה עצמה. דוגמה קטנה ממה שאני מכיר. בשעתו כאשר הייתי מנהל חטיבת חדשות בטלוויזיה הישראלית, כיום ערוץ 1, פגשתי בכנסת את מנהיג האופוזיציה ח"כ
מנחם בגין. וכאשר עוזרו הראשי יחיאל קדישאי, שלימים הפך ידיד קרוב שלי, הצביע עלי, ניגש אלי בגין אחז בידי ואמר לי. "יופי שאני פוגש אותך, מר גיל (אצל בגין לא היו שמות פרטיים אלא לגבי מקורבים מאוד אליו. הוא היה קצין וג'נטלמן פולני) אני מבין שיש לך בעיות בעריכה. אין לכם מספיק מקום להכניס את הכל, גם לא מתוך הראיונות". אני ניסיתי להתחיל להסביר, אבל בגין המשיך "אני יודע מר גיל, אני יודע ואני מכיר במגבלות שלכם, גם הפוליטיות (אופייני אצל בגין להוסיף עקיצה פוליטית) אבל מדוע אם אתם מבקשים ממני להביע את דעתי, אז אתם מכניסים מדבריי לא את החלק החשוב בעיניי. נעשה הסכם. אתם רוצים שלוש דקות, אתן לכם שלוש דקות, רוצים שתיים - אתן לכם שתיים, אבל אז אני בוחר מה הדבר החשוב בעיניי". העברתי את הדברים לעמיתי.
השוואות כל המבוא הזה להלכת העיתונות מקורו, כאמור, במאמר של אילנה המרמן בהארץ. ההשוואה מתייחסת לדברים שאמרה ח"כ חנין זועבי בכנס באמסטרדם במלאת 77 שנים לליל הבדולח, שבה היא הזכירה שאז גרמנים רבים מן השורה שתקו וגם כאן במעשים שנעשים נגד הפלשתינים אזרחים רבים שותקים. אני הבאתי רק את הכותרת, וכמובן שבמאמר אלינה המרמן האריכה בצד ההיסטוריוסופי והמשמעותי. אני מסכים ששתיקה נגד כל עוול, ובעיקר עוול מצד הממסד, ועוול כנגד מיעוטים, חלשים ומקופחים בחברה, היא תופעה שיש להתריע נגדה בקול גדול. הזכרתי את אפריקה. אבל, בקרבה יותר אלינו, קיפוח ערביי ישראל ומצב הפלשתינים שייכים לקטגוריה זאת. שכן, "שתיקה כהודאה דמי". כך אמרו חז"ל וזה נכון וזה הוכח שוב ושוב בהיסטוריה. ולי, כניצול שואה עם כל הזיקה שלי למערב בכלל ולאירופה בפרט, יש לי חשבון ארוך ונוקב עם כל אותו עולם, באירופה ובאמריקה, ששתק. אני מזכיר את שירו של
נתן אלתרמן "מכל העמים" שאלה הם שני הבתים האחרונים:
שאתה בחרתנו מכל הילדים
להרג מול כסא כבודך.
ואתה את דמנו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדך
ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת,
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד
זה דיבר אליי, מכיוון שנתן אלתרמן הזכיר למי צריך היה לזכור שלצד הרוצחים היו השותקים ואולי, ואולי ניתן היה להציל אי-אלה יהודים, אלמלא השתיקה הרועמת הזאת.
אילנה המרמן כאמור התייחסה הן למסר והן למדיה. לדעתי בשניהם, אף שהכוונה הייתה טובה, ההשוואה מצד אחד והטענה לגבי התקשורת מצד שני, אינם במקומם בלשון המעטה. ההשוואה לגבי השואה יש בה גם חטא של זילות השואה. בדיוק כמו שיש בדוגמאות שמביא ביבי משום זילות השואה, כמו ההשוואה המופרכת של ראש הממשלה בעניין שבהם היה סוגיית המופתי. או האחרונה, בינתיים של משרד החוץ על האיוולת שבקשר בין השואה לבין סוגיית מוצרי ההתנחלויות בחנות קה וו דה הגרמנית.
לא שניתן לבודד את השואה. להפך, היא צריכה להיות התורן הגבוה ביותר שעליו דגל שחור. אבל, ניקח דוגמה ממערכה צבאית, כשם לא צריך להשתמש בטילים כאשר ניתן להשתמש בתת מקלע לא צריך להשתמש בכל פעם בשואה כשיש דברים עכשוויים יותר שמהווים דוגמה. ואומר זאת בצורה הפשוטה והמובנת ביותר ואולי הבוטה ביותר. עם כל התלאות, הסבל, ההשפלה, ההפליה שסובלים הפלשתינים כתוצאה מן הכיבוש הישראלי, אני שהייתי שם, ורובה המכריע של משפחתי הושמדה, הייתי מוכן ואני משוכנע שמיליונים כמוני, להיות במקום -אז בשנים 1939-45 במקום הפלשתינים כיום. חד וחלק. זה לא מכשיר את שרץ הכיבוש, אבל זאת אנטי תזה מוחלטת להשוואה. שם באירופה, זמן קצר לאחר ליל הבדולח, התחילה המערכה להשמדת כל יהודי אירופה עם כיבושה של פולין ואחר כך את כל אירופה. כאן הכיבוש נמשך כבר עוד מעט יובל שנים, לדאבון לבי, והפלשתינים סובלים, נפגעים, נהרגים לעתים על לא עוול בכפם, אבל אין רצח סיסטמטי, ודאי שלא כעם חלילה. גם הפורעים מקרבנו שמתלהמים וצועקים "מוות לערבים" לא מתכוונים להשמידם. ועם כל שאט הנפש שיש לי לגבי מעשיהם, אני משוכנע שמעטים מאוד, אם בכלל, אילו ניתן להם נשק והם עומדים מול ישוב ערבי, של אנשים, נשים וטף, חסרי אונים - אם היו משתמשים בנשק. אני מאמין שלא. עם זאת, העובדה שאנשים נרצחים במאות אלפים בארצות ערב, ובעיקר בסוריה, אין בה אומנם להסיר מאתנו את כתם הכיבוש, אבל על כך יש שתיקה רועמת. וזה לא טרום שואה אלא בתר שואה, ושותקים, בין השאר חברי סיעתה של חנין זועבי. משום מה ח"כ זועבי מסיעת
בל"ד, לא התייחסה לזה בנאום לציון 77 שנים לליל הבדולח. וזה לא רק בסוריה אלא גם בעירק, בלוב, בתימן ובארצות שונות באפריקה. בכך אין כוונתי לערוך השוואה כלשהי בינינו לבין הסורים או העירקים. ובלא שמץ של עליונות, אנו גאוגרפית חלק מן המזרח התיכון, אבל אנו לא,ו לא, ולא חלק מן התרבות שלו - לטוב ולרע. אפשר והדברים הם למגינת לבם של המזרחנים הצרופים בקרבנו.
וחזרה למדיה. דלתה של המדיה בדרך כלל פתוחה לאדם כמו אילנה המרמן. ה - ראיה - המאמר בהארץ. היא מכירה את אילוצי התקשורת לא רק כאן אלא בכל העולם המערבי. ושוב, בעולם הרודני, מאריכים מאוד אבל אך ורק בכל הקשור להלכת הממסד והנומנקלטורה. טכנית היא יכלה לומר זאת בארבע הדקות שהוקצו לה. תוכנית היא לא דייקה, כאמור, אי-אפשר להשוות.
אבי פרלה, במכתב למערכת הארץ בעקבות מאמרה של המרמן מציין אומנם כי "השליטה שלנו על הערבים בשטחים אינה משאת נפשי ואני מצר על כל החוליים שהיא מביאה עלינו, אבל להשוות את שתיקת הציבור הישראלי לשתיקת הציבור הגרמני באירועי ליל הבדולח"? והוא מוסיף עוד נקודה חשובה בכל הנוגע לתגובה: "בגרמניה של 1938 לא הייתה ליהודים האפשרות לומר או להגיב, זכות הקיימת אצלנו". ובנקודה זאת גם לי יש להוסיף. כאן לא שותקים. הנה לפני כמה שבועות,
אושרת קוטלר במגזין השבועי שלה, הקדישה כתבת תחקיר ארוכה על הסכנה שנשקפת לדמוקרטיה בשל השתלטות ביבי נתניהו על מוקדי הכוח בשלטון עצמו. זאת הייתה עיתונות חוקרת ומבקרת במיטבה. לשכת ראש הממשלה הגיבה במילים קשות גם כן, אבל,
ערוץ 10 ממשיך לשדר, והעורכים והכתבים מוסיפים להביע את דעתם ודעת אחרים כל יום בכל המסגרות. גם לנוכח המדיניות כלפי הפלשתינים יש הדים, אף שאני הייתי רוצה שיהיו רבים יותר וחדים יותר, לא רק למענם אלא גם לגבי דמותנו שלנו. ואני כלל לא נגעתי בהתבטאויות של ח"כ חנין זועבי, כאזרחית ישראלית וכחברת הכנסת. זאת לא מפני שאין לי מה לומר. יש לי. אבל לא לכך הייתה כוונתי להתייחס. ל"קריסטאל נאכט" עדיין לא הגענו, ואני כמעט בטוח שלא נגיע לשם.
