קראתי שמח"ט בנימין מעריך שגדל פה דור של נוער פלשתיני "שלא זוכר את 'חומת מגן' (2002) ולא מפחד מאתנו". אכן הנוער הפלשתיני בוודאי שאינו זוכר את "חומת מגן", והוא גדל באווירה של "התנגדות עממית" פלשתינית (סכינים, דריסות, בקבוקי תבערה) שלפחות מאז החלה ב-2010, מדינת ישראל אפשרה לה להשתולל באין מפריע בשטחי יהודה ושומרון עד לפני מספר חודשים. יתר על כן, בראיה היסטורית, כנראה שמאז החל הטרור הפלשתיני נגד הישוב היהודי לפני כמאה שנים, כל דור של צעירים פלשתינים היה צריך כל פעם להתחיל ללמוד שיש מה לפחד מהיהודים אם רוצים לשחוט אותם. ועד שלמד, החברה הפלשתינית התדרדרה ונכנסה לפיגור, ואלו החברה היהודית רק פרחה ושגשגה. בואו ונכניס לרגע את הטרור הפלשתיני הנוכחי לרצף היסטורי על-מנת שנקבל את הפרופורציות הנכונות להבנתו ולהבנת המציאות הביטחונית שבה נמצאת כיום מדינת ישראל.
קודם כל נפנה לכמה מספרים על-מנת לסבר את האוזן. מ-1920 ועד נובמבר 1947 (החלטת האו"מ על הקמת מדינה יהודית ) נהרגו כתוצאה מטרור פלשתיני למעלה מ-700 יהודים (והישוב היהודי מונה רק כמה מאות אלפים!!); בשנות ה-70 של המאה הקודמת נחטפו לנו מטוסים ובוצעו פיגועי הרג המוני (הבולט ביותר: רצח 22 ילדים ב-1974 במעלות שבגבול הצפוני); באינתיפאדה הראשונה (1987-1992 ) נהרגו כ-160 איש. סה"כ, מאז 1920 ועד ספטמבר 1993 (
הסכם אוסלו הראשון) נהרגו למעלה מ-1000 איש. מאז (כאשר אש"פ בראשות ערפאת, התחייב להפסיק את הטרור) ועד לסיומה של האינתיפאדה השנייה ב-2005, נהרגו למעלה מ-1200 איש (רובם בפיגועים המוניים באוטובוסים, במרכזי בילוי, ברחובות, כמעט בכל אתר ואתר ברחבי הארץ.
בו בזמן, ועל-מנת לקבל את התמונה הנכונה, צריך, לדעתי, לעשות הבחנה ברורה בין שתי תקופות היסטוריות: האחת, מ-1920 עד להקמת המדינה ב-48. זאת תקופה בה הישוב היהודי הוא קטן וחלש מול הפלשתינים (ביתר דיוק ערביי ארץ ישראל, כי בתקופה זאת המושג פלשתינים לא היה קיים), והטרור הפלשתיני היווה איום אמיתי על הישוב היהודי המתגונן. זאת התקופה בה המופתי הירושלמי הערבי, חג' אמין אל-חוסייני (שלפתע נזרק עכשיו מחדש לזירה הציבורית) באמת רצה וקיווה להשמיד את הישוב היהודי. דרך אגב, במלחמת העצמאות, לפחות בחלקה הראשון עד מרץ 1948, ידנו לא הייתה על העליונה במאבק מול הכוח הלוחם הערבי-פלשתיני.
השנייה היא מאז הקמת המדינה, ובעיקר מאז 1967 . אנחנו החזקים, ואילו הפלשתינים הם החלשים בכל המובנים . הטרור הפלשתיני אינו מהווה איום משמעותי על מדינת ישראל; הוא הפך בעיקרו לנשק של חלשים. מסכין, דרך רובה, דרך מתאבד עם חומרי נפץ ועד לנשק רקטי וטילי. היו לו עליות וירידות, ובתקופה הנוכחית בתוך הרצף ההיסטורי, הוא החלש שבחלשים (לפי שעה!!).
כמובן שהוא יוצר בעיות ביטחוניות לא פשוטות ומהווה איום מתמיד על האוכלוסייה האזרחית שלנו, ופעמים על הכלכלה שלנו, אך למדנו להתמודד איתו, ועם איומים הרבה יותר חמורים. יש כאלו בתוכנו שכל הזמן מקוננים. תמיד היו כאלו! החשוב הוא להבין את המובן: כאן זה לא שוויץ, לפנינו מאבק ארוך טווח ועוד הרבה שנים נצטרך לאחוז בחרב, תוך חתירה בלתי נלאית למציאת פתרונות ארוכי טווח. להערכתי, מצבנו הביטחוני היום הרבה יותר טוב מאשר בעבר, כולל בתחום הביטחון האישי.
אלו הייתי נשאל האם ברצוני להיוולד בתקופה שמכנים אותה אצלנו "ישראל היפה" (זאת שלפני עלית הליכוד לשלטון ב-1977 ולפני מלחמת יום הכיפורים) או בתקופה הנוכחית, הייתי עונה, ללא היסוס: בתקופה הנוכחית. ונתון מעניין. רבים מהגברים שלנו שכל הזמן "מקטרים" על הביטחון ושאר הצרות האיומות, צפויים למות בשיבה טובה. למה? כי תוחלת החיים של הגברים שלנו היא (לפחות ב-2014) השלישית בגובהה בעולם. אפילו יותר מזו של השבדים!.
