כולם שבויים בסד של הפוליטיקלי קורקט, ה'תקינות' הפוליטית, וחוששים להתבטא בכל דבר ועניין. נדמה וזה העגל החדש, מעין מדריך של (מישלן) והוא קובע מה לומר, מה לחשוב, מה אין, מה אאוט. הרעיון הוא - האם זה ישרת אותי, ירומם אותי, או יעלה עלי את חמתם של בעלי התקינות, אפילו ראש הממשלה נתניהו לא מצא לנכון לגבות את דונלד טרמפ, והעלבון של המועמד לנשיאות שביטל את ביקורו בארץ, כבר נצרב בו. ה"תקינות" הזאת (ואצלנו תמיד לוקחים את זה למחוזות הרחוקים ביותר) גורמת לרוב הבריות שלא לסטות מה'נורמה' המקובלת, בוודאי בעניין שאינו משרת את ה'אני' האישי הפרטי, ומביאה את כולם, להגיד את מה ש'מקובל' העיקר שלא אזכה בתואר גזען חשוך.
אף אחד מלבד טראמפ לא אמר את האמת שמצטיירת כעת לא רק בישראל, אלא בעולם כולו: אכן, המוסלמים הם פגע רע, ובכל מקום שאליו הם מגיעים, הם עושים בעיות, הכוללות השתלטות במקרה הטוב, וטרור לאחר מכן... עניין פוליטיקלי קורקט מכניע את כולם להיות כעבדא קמי מריה (כעבד לפני אדונו).
אבל בלעדי אלה שלא נהגו כ'מקובל', אלה שהתגייסו בגיל חמש עשרה למחתרת, נלחמו בשליט הזר, הלכו להתיישב בארץ ישראל (ולא רק במישור החוף) ולהרחיב את ההתיישבות ביהודה, שומרון ובנימין, נלחמו עד כלות בכל תבוסתנות שהפגינה הממשלה היהודית, בנסיגות שנכפו עלינו מצד מנהיגים שונים, יודעים ומבינים בשכל הבריא שלהם שהערבים הם אויב מר שלעולם לא יסכין עם שבתו של העם היהודי בארץ ישראל, ולכן לא אבו עמר ולא אבו עבאס לא ינהיגו את בני עמם, להיות בשכנות סבירה, ללא טרור וללא רצח יומיומי (על ה'שלום' מיותר לדבר, כבר הכול נאמר). רק אלה שקידשו את הרנסנס בחייהם, הם הכוח המניע והאמיתי. ועובדה שבלא שלום אנחנו חיים יותר ממאה שנה, במהלכן גדלנו מאוכלוסייה של כמה עשרות אלפים לאומה בת שבעה מיליון, הקמנו תעשיות מתוחכמות, הפכנו מעצמה צבאית, הבאנו מיליוני עולים, וכל זאת תוך מלחמות קשות. מה שבאמת אנו צריכים זה יותר התיישבות, יותר צבירת כוח, ופחות תקינות פוליטית.
מדינת ישראל לא נוצרה כדי לשחרר אותנו מן הצורך להילחם אלא כדי לתת לנו את היכולת להילחם. בשם אותו 'כורח' של פוליטיקלי קורקט: אנשי שוברים שתיקה, וחבר מרעיהם משאר האגפים הסגורים של
שלום עכשיו וכו', נוסעים ובאים ולא נעצרים על בגידה. אם כך מה היא בעצם בגידה? ובשם אותה עבדות של 'תקינות' אסור להגיד דבר על מסתננים, רוצחים ערבים, בכירי אקדמיה בישראל המותחים ביקורת שוצפת ושוטפת על מדינתם, ובסוף החודש מקבלים ממנה משכורת כרגיל, וסופרים ואמנים שמקבלים פרסים אותות הוקרה ושאר כיבודים ומטיפים להחרמת ישראל והחרמת חלקים ממנה, ונשיאים שחורים וצוררים שדואגים שלאירן יהיה 'חומר השמדה משובח', ונשיא יהודי שמאפשר לטרוריסט ערבי להסיר את דגל ישראל והוא יושב לו מעדנות.
והארץ ממשיכה לרוות דם. ודווקא את דמם המסור של אוהביה. בשבוע שעבר נפצע קשה שאול ניר שיצא מבית בתו לבנת עוזרי המתגוררת באבני חפץ, אליה נסע כדי להדליק נרות חנוכה. שאול היה במחתרת היהודית ונידון למאסר עולם על פגיעה בערבים. הימים היו ימים אחרים, פחות מה'תקינות' שרתה באוויר, ו-300 אלף אזרחים חתמו אז על עצומה לשחרורו ושחרור מנחם לבני ועוזי שרפף. בסקר שערכה אז
מינה צמח עלה כי 73% מאזרחי ישראל היהודים תמכו בשחרורם. לאחר כשש שנים הם שוחררו מהכלא. (אז עדיין מרץ לא פתחה את סניפה בתוככי הבג"ץ, והדבר הסתייע). לשאול ניר שיצא מבית הבת והנכדים ארבו מחבלים שירו לעברו מעל 40 כדורים ו-23 פגעו במכוניתו ובו. על כביש זה כבר אירעו בעבר פיגועים והמועצה ביקשה שייסגר לתנועת פלשתינים, אבל בגלל 'שיקולי אירופה' הדבר לא נעשה. שיקול ביטחון אזרחי ישראל, הוא פחות רלוונטי. המחבלים היו חמושים ברובי אם 16, אקדחים, רימוני יד, גרזנים וסכינים.
בתו של שאול ניר היא אלמנתו של נתנאל עוזרי, שנרצח בחברון בסעודת שבת לעיניי אשתו וילדיו. שני מחבלים חדרו בערב שבת באמצע הקידוש אל בית המשפחה ורצחו אותו ופצעו קשה שלושה אורחים, בהם אחד מילדיו.הרצח קרה לפני 13 שנים, ונתי מארץ יהודה שישב על גבעה 26 והיה עובד אדמה,היה דמות מופת ליהודי הגאה. הוא ייצג את היהודי גואל האדמה, את היציאה מהגדרות אל המרחבים, את האידיאולוגיה שצמחה מתוך גרעין אידיאולוגי מקודש של דבקות באדמה, של נאמנות בלתי מתפשרת, של מסירות נפש.
הדורות של חלוצי העבר, כמו גיבורי תל-חי, התברכו שגבורתם נשארה נחלת כל העם, ימין ושמאל, להבדיל מהחלוצים הגיבורים של ימינו, העומסים על גבם את קשיי קידוש האדמה, בצל חיצי המוות של האויב וגם סופגים ניכור ושנאת אחים. נתנאל עוזרי הי"ד שנקבר בהרי יהודה בחברון, יישם הלכה למעשה את גאולת האדמה ויישאר חקוק כמנהיג משכמו ומעלה בקרב אלה המסוגלים להצדיע לגבורתו.
התקינות הזאת שבה פתחתי, היא דבר שחייבים להשתחרר ממנו, ולהתחיל לומר את הדברים כפי שהם, בקול צלול ובהיר. כי בנפשנו הדבר.
