נתונים מדאיגים אלו לצערנו הם רק מדגם מאוסף נותנים רב המעיד על הקושי הגדול בתהליך הקליטה בארץ, ומשקף גם כן, את הבעייתיות הכלולה בתהליך זה. מצד המדינה מדווח על-ידי עולים רבים שתהליך העלייה מלווה בקשיים ביורוקרטים רבים בתחומי החיים השונים, החל מהכרה בבחינות המקבילות לבחינת הבגרות בארצות השונות, דרך קבלה למוסדות אקדמיים ועוד. לקשיים אלה מתווספים יוקר המחיה בארץ, המצב הביטחוני המעורער וקשיים נוספים המלווים את כלל אזרחי ישראל. מדינת ישראל ומשרד הקליטה מפעילים שירותים רבים כמו סל קליטה, תוכניות אולפן שונות, ומועדוניות לילדי העולים בבתי הספר על-מנת להקל על תהליך זה. אך למרות זאת רבים מהעולים אינם מצליחים ליצור את השילוב הראוי בחברה. חלקם, חיים בארץ ברמת חיים סוציו-אקונומית נמוכה, סובלים מקשיים כלכליים ומפערי תרבות רב דוריים לעתים ומתמודדים עם תחושת זרות לאורך כל חייהם. רבים מהם אם כן,
נאלצים לוותר על החלום הציוני הגדול ולחזור על עקבותיהם.
לנו כחברה, יש את הזכות, אך גם את החובה להיות שותפים בתהליך קליטת העולה בארץ. עולים רבים מדווחים שכאשר הם או אחד מבני משפחתם נקלטים בסביבה תומכת הרצון והמוטיבציה שלהם להמשיך בתהליך הקליטה גדל. הנקודה המרכזית בה סבורה אני שנדרשים אנו כחברה וכפרטים לחשבון נפש הינה בראש ובראשונה בחינת עמדת הנפש ביחס לעולה החדש. מחובתנו לסגל לנו עמדת נפש מעריכה ומוקירה כלפי אדם זה שבחר לבצע "עליה" של ממש בחייו. עלייה והתקדמות ביחסו לאומתו וארצו. התקדמות והפיכה לאדם ציוני יותר, ומתוך כך יותר נאמן לערכיו. אני חושבת שכאשר אנו מביטים על העולה מנקודת מבט זו באופן אוטומטי נעלמים חוסר הסבלנות, הסטיגמות ושאר התגובות הלא אוהדות איתם מתמודדים היום עולים חדשים.
מחובתנו למלא במקומם את ליבנו בתשומת לב יתרה לשלומו של העולה, וביחס חם ואוהב על-מנת להקל על בדידותו ולסייע בכל הניתן.
עם ישראל שב לארצו. ציונות גרסת 2015 נמצאת ממש בפתח החלון. הבחירה בידינו האם לתת יד בתהליך זה. או שמה להמשיך ולהביט מהצד.