נשיא על חוט

ראובן ריבלין, שהגיע לראשונה לכנסת על גבו הרחב של דודי אפל, כבר שכח, ככל הנראה, שהוא לא נבחר לתפקידו בגלל עמדותיו המדיניות בבחירות כלליות. קומבינות פוליטיות סייעו לו לגבור על יריבו, בתוך משכן הכנסת, שאין בו, ככל שאנחנו כבר יודעים כיום, יותר מדי דמויות מן הסוג שפעם התהלכו במסדרונותיו. הזכייה בהצבעתם של כמה עשרות חברי כנסת לא הייתה בה, אפוא, כל הכרה במשקלו הסגולי יוצא הדופן או כדי להציבו במעמד-על של מורה נבוכים בר-סמכא. לכן, צריך היה לצפות ממנו להרבה יותר ענווה. ואת כל זה אני מספר לא כדי לקנטר, אלא כדי להזכיר, גם לנשיא המכהן, כיצד נולד המוסד המיותר הזה שבראשו הוא עומד. לפני הרבה מאוד שנים, "חיפש" דוד בן-גוריון תפקיד ממלכתי לחיים ויצמן, מדען בעל שם עולמי, שהיה אחראי במידה מכרעת להקמתה של מדינת ישראל - ולהפיכתה לביתו הלאומי של העם היהודי. הצהרת בלפור המפורסמת שהפכה למסמך בינלאומי שמכוחו הכירו אומות העולם בזכותו של העם היהודי לבית לאומי משלו, הייתה מפירות עמלו הבלתי נלאה של מי שתרומתו המדעית לניצחון על גרמניה במלחמת העולם הראשונה פתחה בפניו דלתות רבות. בן גוריון בנה, אפוא, את תפקיד הנשיא עבור חיים ויצמן, והוא אף טרח לרוקן אותו מכל תוכן פורמלי. אפילו הזכות ליתן חנינה או להקל בעונשים ניטלה ממנו, שכן בחוק נקבע שאין לחתימת הנשיא כל ערך אפקטיבי ללא חתימת קיום של שר. חיים ויצמן כעס - אבל הוא מילא את פיו מים. לימים, הוא טען שהוא רשאי, למעשה, לדחוף את אפו רק לתוך ממחטתו - וכך נהגו כל אלה שנבחרו לאחריו. נשיאים, כמו יצחק בן צבי או זלמן שז"ר, אנשי רוח מובהקים, ידעו שהם ממלאים פונקציה שאין בצידה כל עשייה מעשית. המינוי לתפקיד הזה אכן נעשה בידי חברי הכנסת - אבל אלה טרחו תמיד לבחור באנשים שעברם העיד על עוצמה אינטלקטואלית מובהקת. אולם כל זה השתנה בדורות מאוחרים יותר. הנבחרים החדשים לתפקיד כבר היו מזן אחר לגמרי; והם לא רצו להישאר ספונים בבית הנשיא ולהסתפק בפירורים שהעניקו להם ראשי הממשלה לדורותיהם. למרות זאת, רובם ככולם ידעו לשמור על אותו איפוק שצריך להיות חלק מן התפקיד הרם שאותו הם ממלאים. אומנם, הם לא נמנעו מהתבטאויות במקרים מסוימים - אבל הם תמיד ידעו לעשות זאת בקול מינורי ובדרך שאיננה מרגיזה חלקים רבים בציבור. לא כך נוהג, למרבה הצער, ריבלין. משום מה, הוא שכח שהוא כבר לא יושב ביציעי טדי או משתתף בתוכניות ליצנות בטלוויזיה - ושהוא מחויב בהרבה יותר מתינות ואורך רוח. ומה שעוד הוא שכח הוא, שאת דעותיו הפוליטיות הוא צריך לשמור לעצמו - ולא להעלותן בקול מתלהם כמו אהוד כדורגל שמביע את דעתו על שופט המשחק. ועוד זאת: את הופעותיו הפומביות צריך ריבלין להגביל לטקסים שהתפקיד מחייבו להשתתף בהם. הוא איננו אזרח פרטי - ולכן הוא צריך להביא בחשבון שלכל השתתפות שלו בכינוס זה או אחר יש משמעות מדינית-פוליטית. כינוסים, כמו זה שבו הוא נטל חלק בניו-יורק, שבו השתתפו חברים בארגון, המבקש להשחיר את פניה של המדינה שבראשה הוא עומד, ושבו המארגנים נכנעו לדרישה להסיר את הדגל הלאומי, אין הוא רשאי להשתתף בהם. חבל שהנשיא הזה לא מבין דברים כל כך פשוטים.