היועץ לראש הממשלה

אביחי מנדלבליט הוא המועמד המועדף על בנימין נתניהו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זה יתרון או חיסרון? ואני לא מדבר על התגובות הפבלוביות של ימין ושמאל, קואליציה ואופוזיציה, אלא על שאלה הרבה יותר עקרונית שבלב תפקידו של היועץ המשפטי. זוהי סוגיה בה ההתלבטות קשה. מצד אחד, זכותו של כל אדם – בין אם מדובר ברכישת דירה ובין אם מדובר במכירת קונצרן – לבחור את בא-כוחו, ובדרך כלל אדם בוחר עורך דין בו הוא נותן אמון. מצד שני, לא ייתכן שכל פוליטיקאי יבחר לו יועץ משפטי משלו במטרה לקבל הכשר אוטומטי לכל פעולותיו. מצד אחד, אסור להשלים עם המצב – הקיים אצלנו שנים רבות – בו היועצים המשפטיים הופכים לשליטים האמיתיים של השירות הציבורי. חובתו של היועץ המשפטי לתת לדרג הנבחר את מיטב הייעוץ שיאפשר לו לממש את מדיניותו, ואם היועץ מכיר את עמדותיו של הדרג הנבחר ואפילו מזדהה איתן – יש בכך יתרון (ואני ממש לא נופל מהכיסא מהמחשבה שהחלפת שלטון תביא גם להחלפת היועץ המשפטי). מצד שני, אסור להגיע למצב בו כל גוף ציבורי יאמץ לו מדיניות משלו, אשר תשתנה יחד עם החלפת הפוליטיקאי שבראש אותו גוף. בסופו של דבר, התשובה לשאלה תלויה באנשים בהם מדובר. אם היועץ המשפטי הוא מספיק חזק ועצמאי כדי להביע את דעתו גם מול האיש שמינה אותו – אזי כולם יוצאים נשכרים: גם הגורם הממנה, גם היועץ, גם שלטון החוק וגם האינטרס הציבורי. ואם היועץ הוא אומר-הן חלשלוש, אזי בחשבון לטווח ארוך אפילו מי שמינה אותו יוצא נפסד, כי לא יהיה מי שירסן אותו במידת הצורך. לאור התפקידים שמילא מנדלבליט בעבר, ואשר חייבו אותו לעמוד בלחצים מכיוונים רבים ומגוונים, ניתן לקוות שהוא שייך לזן הראשון. ניתן לקוות שהוא יתן לממשלה ולעומד בראשה ייעוץ שמגמתו תהיה קודם כל לאפשר להם לבצע את מדיניותם, אך לא יהסס לומר להם: זה לא חוקי, זה לא תקין, זה לא יעמוד במבחן בג"ץ.

אשר גרוניס היה היחיד שהתנגד למינויו של מנדלבליט, בשל סוגיית הצינון. מנדלבליט מונה בידי נתניהו למזכיר הממשלה ושירת בצמוד לו, פיזית, בשנתיים וחצי האחרונות – מה שאכן מעורר את השאלה האם יוכל להפגין את אותו עמוד שדרה נחוץ בכלל, ולהכריע בענייניהם של בני הזוג נתניהו בפרט. זו אינה בעיה בלתי-פתירה. יהודה וינשטיין היה מנוע מלעסוק בשורה ארוכה של עניינים, כולל באלו של אהוד אולמרט, משום שטיפל בהם בהיותו עורך דין פרטי. ודאי שעדיף יועץ משפטי שיכול לעסוק מהרגע הראשון בכל העניינים שעל שולחנו, אבל הצורך בצינון אינו מבטל יתרונות אחרים שיש למועמד כלשהו. חוץ מזה, כפי שכבר אמרתי, יש גם יתרונות לא-מבוטלים בכך שהיועץ הוא איש אמונו של ראש הממשלה. אם מנדלבליט ירגיש מחויב לנתניהו, זה לא ישתנה גם בעוד שנתיים; ואם אנחנו סומכים עליו בהכרעות משפטיות סופר-רגישות – אזי צריך לסמוך עליו גם בנוגע ליחסו לנתניהו. יהיו מן הסתם מי שיחגגו על כך שרק גרוניס התנגד, ויצביעו על העובדה שמנדלבליט נבחר למעשה בזכות תמיכתם של שני הפוליטיקאים שבוועדה – משה נסים וענת ברקו. על כך יש שתי תשובות. האחת: זה המבנה שקבעה ועדת שמגר, ולנשיא בית המשפט העליון בדימוס – בכל הכבוד הראוי – יש קול אחד. השנייה: נכון, אבל גם נציגי האקדמיה ולשכת עורכי הדין, יחיאל כץ וגבריאלה שלו, תמכו בו – אז כנראה שהוא באמת ראוי לתפקיד.

האם מנדלבליט יסכים לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, בין ייעוץ לבין ייצוג? איש אינו יודע. הוא לא נשאל על כך בפרהסיה, ואיננו יודעים מה אמר על כך – אם בכלל – לוועדת גרוניס. נתניהו הבהיר לאחרונה שהוא מתנגד ליוזמתה של איילת שקד לפצל את התפקיד, אבל לא בטוח שזו עמדתו האמיתית. בהחלט ייתכן שהוא אמר זאת משום שלא רצה להרגיז את יהודה וינשטיין, העשוי להחליט על חקירה נגד שרה נתניהו. לכן, העובדה שמנדלבליט הוא המועמד של נתניהו, לא אומרת בהכרח שהוא מתנגד לפיצול. העניין הוא, שהעמדה התיאורטית יכולה להתהפך אחרי הכניסה לתפקיד. כלומר: נניח שמנדלבליט קיבל את תמיכתה של שקד לאחר שהבטיח לתמוך בפיצול. נצא גם מנקודת הנחה שהבטחה שכזו (שכאמור איננו יודעים אם ניתנה) הייתה כנה. אלא שלאחר שמתחילים למלא תפקיד כלשהו, באופן טבעי לא מתלהבים מן האפשרות שהיקפו יצטמצם וכוחו יתמעט. מה עוד, שבזמן אמת לפעמים מתוודעים לנתונים שלא נראים מבחוץ. הניחוש שלי: התפקיד לא יפוצל גם בקדנציה של מנדלבליט.

הקריירה המשפטית של מנדלבליט התמקדה בצה"ל, כך שהוא עסק בתחום הפלילי הרבה יותר מאשר בתחום האזרחי. לתחום הזה מנדלבליט מביא הן נקודת מבט של תובע והן נקודת מבט של סניגור – יתרון גדול על פני וינשטיין הסניגוריאלי. אלא שהתחום הפלילי אינו כל עיסוקו של היועץ המשפטי ואפילו לא רובו. יש לו המון עבודה בתחום המינהלי, בתחום החוקתי ובתחום האזרחי. על וינשטיין אמרו שהוא לא מבין ב-80% מהנושאים שבטיפולו, ושב-20% שהוא כן מבין – אסור לו לגעת בגלל ניגוד עניינים. מבחינת נקודת ההתחלה, מצבו של מנדלבליט טוב יותר, כי אין לו כזו מגבלה לגבי 20 האחוזים, אבל הוא יצטרך לעבוד קשה כדי לסגור את הפער לגבי 80 האחוזים. כמזכיר הממשלה הוא כבר נתקל רבות בסוגיות שאינן פליליות, אבל לא במישור המשפטי אלא במישור הניהולי והפוליטי. מנדלבליט הוא ודאי אדם חכם מאוד, ומן הסתם יצליח ללמוד לא-מעט על התחומים בהם הוא חלש יותר. ובכל זאת, לפחות בתחילת הדרך, הדבר הנכון ביותר מבחינתו יהיה לומר: אני צריך ללמוד את זה, אני רוצה לשמוע דעות, אני מוכן להאציל סמכויות. בניגוד למה שקרה בפרשת הרפז, הפעם איש לא יבוא אליו בטענות אם יבקש "לישון על זה".

המלצתה של ועדת גרוניס על מנדלבליט היא סטירת לחי לווינשטיין ולמשנהו, רז נזרי, שטענו שהוא הטעה את החוקרים ואולי אף שיקר להם בפרשת הרפז. כל חברי הוועדה – ובנקודה הזו גם גרוניס סבר כך – הגיעו למסקנה שאין ממש בטענות הללו. חברי הוועדה גם מצאו, שהעובדה שווינשטיין התעקש שלא לנמק את סגירת התיק נגד מנדלבליט ב"העדר אשמה" – אינה מהווה מכשול בפני מינויו. אקורד סיום צורם למדי לקדנציה בעייתית, בלשון המעטה.

כמה זמן יקח עד שמישהו ידרוש לגנותו של מנדלבליט את הכיפה שעל ראשו? כמה זמן יקח עד שמישהו יתחלחל מן העובדה שגם המפכ"ל וגם היועץ המשפטי לממשלה הם חובשי כיפות? כמה זמן יקח עד שמישהו יזכיר ששרת המשפטים מייצגת מפלגה דתית-לאומית, שראש המוסד הנכנס הוא אדם מסורתי, שמבקר המדינה הוא דתי לשעבר ושפרקליט המדינה הוא דתי לשעבר?