תשומת הלב התקשורתית והפוליטית שלנו נתונה בחודשים האחרונים לטרור דקירות הסכין והדריסה של הפלשתינים, ובאופן טבעי. מכיוון שאלו הם אלו הגורמים לאבדות ולפצועים אצלינו, ול"שאהידים" אצל הפלשתינים, והם אלו שמעוררים את ה"מקוננים בעם" לזעוק חמס על אוזלת היד של הממשלה, ולהתפלפל על "מניעי" הרוצחים. אבל, במקביל לטרור הסכינים מתקיימות כמעט כל הזמן הפגנות אלימות ביהודה, שומרון, מרחב ירושלים, וכן מול הגדר ברצועת עזה. במהלך ההפגנות הללו מושלכים לעבר כוחותינו בקבוקי תבערה, מיידים אבנים, מבעירים צמיגים ופעמים בודדות אף מבוצע ירי מנשק חם. בעימותים אלו עם כוחות הביטחון נהרגים ונפצעים מפגינים פלשתינים (מאלה הנמצאים בקדמת ההפגנה). לפחות שליש מההרוגים הפלשתינים מאז החל טרור הסכינים לפני כשלושה חודשים, הם של מפגינים.
מה מאפיין את ההפגנות האלימות הללו, ומה מאפיין את ההרוגים הפלשתינים בהפגנות האלו? "מרכז המידע למודיעין וטרור" של המרכז למורשת המודיעין, פירסם בימים אלו מחקר ראשוני בנושא. מה עולה ממנו? ראשית לגבי ההרוגים. יש דמיון רב בינם לבין ההרוגים בפיגועי הסכין והדריסה. הם ברובם צעירים, גילאי 18- 27, רווקים, כמה מהם (לא במספרים גדולים) היו סטודנטים או תלמידי תיכון. רבים מהם הינם תושבי חברון, ירושלים או רמאללה. מרביתם העדיפו את העימות עם כוחות הביטחון בקרבת מקום מגוריהם. אבל, קיים שוני בולט בינם לבין דוקרי הסכינים.
בעוד שהאחרונים פעלו באופן אישי לחלוטין, ללא שום קשר לארגוני טרור (למעט מקרים בודדים ביותר), הרי שהרוגי ההפגנות מזוהים ברמות שונות של קשר עם הארגונים: ביהודה ושומרון עם הפתח, ומול הגדר ברצועת עזה עם החמאס והג'יהאד האיסלאמי. ההלוויות שלהם היו בעלות סממנים ממלכתיים, מלוות בביקורי אישים פלשתינים מהרשות, פתח וחמאס, אצל משפחות ההרוגים. זאת ועוד, בולט מספרם הגדול יחסית של "מפגינים מקצועיים", שהשתתפו בעבר בהפגנות אלימות והיו כלואים אצלנו.
וזה מביא אותנו לאיפיון ההפגנות. הן לא ספונטניות (כמו טרור הסכינים), אלא מאורגנות וממוסדות. המארגן הבולט ביהודה ושומרון ומרחב ירושלים הוא ארגון הפתח, בראשו עומד אבו מאזן. מארגנים נוספים הם ארגוני סטודנטים, איגודים מקצועיים וכמובן החמאס ברצועת עזה. בתקשורת הפלשתינית יוצאות קריאות לציבור לבוא ולהפגין, כאשר ימי שלישי ושישי הם ימים קבועים להפגנות. רובן מתקיימות בחברון וסביבותיה, לאחריה מרחב ירושלים, רמאללה ובית לחם.
וכאן אנו מגיעים לנקודה המרכזית. ההפגנות אינן המוניות; הפגנה כוללת כמה עשרות עד כמה מאות. אין הפגנות המוניות של אלפי מפגינים, בכל מקום ומקום בשטחי יהודה ושומרון. אין לנו בשלב זה הפגנות ענק כמו באינתיפאדה הראשונה וגם השנייה. מדוע? סיבה אחת נעוצה ככל הנראה ברשות הפלשתינית ובארגון פתח החוששים שההפגנות תצאנה מכלל שליטה (מה שלמעשה עלול להביא לנפילתה של הרשות הפלשתינית) והם דואגים להכיל אותן.
הסיבה השנייה, המהותית יותר, היא שמרבית הציבור הפלשתיני אינו נענה לקריאה לצאת להפגנות. הן משום שהוא טרוד בענייני היום יום, והן משום שרובו עדין שרוט וצרוב קשות מהאסון שהמיתה עליו האינתיפאדה השנייה. אז נכון שעל-פי סקרים חלק גדול ממנו מצדד ב"אינתיפאדה" חדשה, אבל כנראה, שלפי שעה, האזרח הפלשתיני משאיר את המלאכה לשכנו. כמו החמאס בעזה: קורא ומסית כל הזמן לאינתיפאדה ביהודה ושומרון, ודואג לשמור אצלו על שקט. שייהרגו פלשתינים ביהודה ושומרון, ולא אצלו. ואני מדגיש אלה פני הדברים כפי שהם עכשיו. האם כך יהיה גם בהמשך? רק אוויל משריש ישיב על כך לכך. אבל, אוסיף כאן דבר עקרוני: צריך לפעול בכל המישורים, כולל כמובן מדיני, על-מנת למנוע אינתיפאדה המונית ואלימה. אבל, אם היא תפרוץ - אנחנו אומנם נעבור תקופה לא קלה, אבל עבור הפלשתינים זה יהיה ממש אסון, עוד שגיאה בצרור השגיאות ההיסטוריות שלהם. שיפסיקו לאיים עלינו חדשים לבקרים באינתיפאדה!.