לפני שנים רבות, כשרובנו היינו נאיווים על גבול הילדותיות וחלמנו על צדק אבסולוטי ועל אידאולוגיות ועל נאמנות לאומה ועל נצחון האמת, הוצג בארה"ב המחזמר בשם: Stop the world I wanna get off.
המחזמר החביב של השנים ההן, היה בבואה מדויקת של התקופה התמימה שרבים מהמבוגרים שבנו יכולים רק להתגעגע אליה.
במחזמר שרו וזימרו ופיזזו את המסר: מספיק ודי ממה שקורה על הפלנטה שלנו. בואו ונימלט ממלחמות, מאסונות, משנאת אדם, מרציחות, משחיתויות, מהסתות, מהשמצות ומכל הדברים הרעים שממררים את חיינו ומרעילים את נפשותינו. צפינו, צחקנו, נהנינו, הסכמנו עם המסרים וחזרנו הביתה מלאי סיפוק והזדהות. חלפו שנים ומה השתנה?
מאז זרמו מים רבים בנהרות העולם וגם בנחלים הקטנים שבארץ ישראל. מים שהוצפו ברעל ובזיהום סביבה מכל אספקט שהוא. מים שהפכו מזוהמים עם טוקבקיסטים ופייסבוקים ורשתות חברתיות שמתחרות זה בזה מי יקח את המקום הראשון ברכילות מרושעת ובהשמצות מרקיעות שחקים.
אורח הכבוד בטמבלוויזיה של השלולית המקומית, עם כמה עיתונאים שאינם מאפשרים לסיים משפט כי הם אלה שמכוונים לתשובות הרצויות, מסקרים ללא הרף את האידאליסטים הטוטאליים החדשים/ישנים: האסופה הנדרסת של שומרי הסף, חבר'ה שמעדיפים שתיקות, וכאלה שנזעקים על שמשתיקים אותם, עמותות "שלום" אובססיוויות, ישראלים חסרי כבוד לאומי (הכותרת לא משנה הרבה), זכויות אויב פלשתיני, וזכויות רופאים שיוצאים מגדרם להסביר את נאמנותם למקצועם: קודם כל לטפל תחילה בפצוע הקשה ביותר, גם אם הפצוע הקשה הוא המחבל הרוצח המחבל.
טרם נרגענו מכל הטירוף הזה ומסתבר שהמנצחים האמיתיים הם נציגי הישמעאלים. בכנס 'הארץ' בשבוע שעבר בניו-יורק, שכולו יחסי ציבור משומשים ל"שלום" הנכסף כמובן. לכן ברורה לכל נחיצות השתתפות אורח הכבוד של הישמעאלים: סאיב עריקת. הלה היתנה את השתתפותו ונאומו מעל הבמה בהסרת דגל ישראל מאחוריו. מה הוא צריך צרות עם החמאס? עם הפתח? עם אבו מאזן? עם התורמים לרשות הפלשתינית? העיתון הציוני-היהודי הבין לרגשותיו ומיהר להסיר את הסמל לכיבוש, הלא הוא דגל ישראל שכבר הוכתם ומסריו הלאומיים הושמצו כבר מכל עבר.
יתכן שהנשיא ריבלין לא הבחין בכך. אולי משום שהוא חש ומאמין שהוא נשיא של כולם, אולי גם נשיא של בני הדודים שלנו שהם חלק מהמשפחה התנ"כית שלנו, וככזה ברור שכולו חיוכים לשלווה ולשלום במזרח התיכון ונשא נאום פיוס לשלום.
איך לא הבנו עד כה את המסר הזה הנכון כל כך? וכי באמת איזה מיעוט רפה שכל וטיפש עד כדי כך שהעז לא להסכים עם הנשיא של כולם ולהשמיע דברי ביקורת?!
הדגל הוסר ברור שזה היה המקום הנכון לנאומי שלום חוצבי להבות בחסות העיתון שאינו פוסק מלעשות נפשות למען הפיוס עם העם הפלשתיני, שאגב למען סיום הכיבוש ממשיך לרצוח בנו כדי להגיע ל"שלום" גם בתוך הקו הירוק ברעננה בשבת, ולא רק ביהודה ושומרון. זה העיתון עם דגל הדמוקרטיה וחופש הדעות והאג'נדה של "השלום" שמתמיד ללא לאות לספר לקוראים מהמחנה הלאומי הקרוי "ימין", ומדגיש שרצוי ודחוף מאוד לוותר על השטחים למען האידאל.
באמת, איך טרם הבין רוב הציבור בישראל עד כמה רבים בו הרשעים וחסרי לב שבטפשותם תומכים בצה"ל, לעומת הפלשתינים שרק רוצים שלום ומדינה משלהם? ואם רק היהודים הללו לא יפריעו, או אז יתגשמו כל התקוות ותקום מדינה פלשתינית לצד מדינת העם הישראלי (הס מלהזכיר יהודים או מדינת לאום יהודי. הרי גם הדגל כבר הוסר מבמת הנואמים, וההימנון? אויה! מיכשול לשלום!) אז נוכל להפוך חניתות למזמרות ונצא לרחובות במחולות שלום.
סופר 'הארץ'
סייד קשוע חד הקולמוס וההומור, פירסם במוסף העיתון את החוויה שחווה באירוע הזה עם הנאומים הצפויים, בדיוק כאלה שמדקלמים כרישים ודגי רקק פופוליטיים ומדינאים דגולים בעיקר בעיני עצמם.
להלן כמה ציטטות מאפיינות: "אולם ההרצאות המרכזי היה עמוס מאד. מישהו בירך, מישהו הבהיר עד כמה העיתון שבו אני עובד הוא ציוני, הנשיא דיבר על צה"ל שהוא הצבא הכי מוסרי בעולם, סאיב עריקאת אמר את אותם הדברים, זכרתי את "חייבים" "אין ברירה" "שתיים לצד", מחיאות כפיים. ואז
ציפי לבני אמרה בפעם המיליון את אותם הדברים "יהודית ודמוקרטית", אותן סיסמאות, מחיאות כפיים, שתינו קפה ואכלנו עוגיות ואנשים טובים מהקהל השאירו רושם שהם רואים בעיקר ארנקים שיכולים לממן את פעילויותיהם".
גוש גדול ובשבת בשלולית המקומית היו צעקות בטלוויזיה כאשר כל צד ניסה ליחצן את האמת לו, והשורה התחתונה שיצאה פתאום מפיהם של העמותות הדואגות לחיינו: הגיע הזמן להפסיק את הכיבוש. ובכן, זאת הסיבה האמיתית לכל הטררם הזה ולהשמצות צה"ל בעולם! למה לא אמרתם זאת קודם לכל המהומה? ביני לבין עצמי תהיתי מדוע לא הקימו קואליציה עם מר"צ, וזועבי וטיבי וזחלקה מהרשימה המשותפת, שהרי גם הם נגד הכיבוש? כך יוכלו להיות 'גוש גדול נגד הכיבוש' ויזכו לטפיחה פלשתינית ידידותית כי הרי לפי דבריהם הבנתי ש"הכיבוש" הוא הצרה הגדולה והמכנה המשותף בין הרשימה המשותפת ועמותות השמאל ומר"צ.
אבל שום עיתונאי לא העלה בדעתו לשאול אותם את השאלה התמימה והמטופשת הזאת.
פתאום באופן לא מפתיע: פריצת החדשות. עוד פיגוע. צילומים ממקום ההתרחשות, ראיונות חפוזים עם הנפגעים והפאראמדיקים וחזרה לאולפן. ממשיכים בדיווח על
בר רפאלי למען הצופים אוהבי הרכילות. אח"כ נציגות נשים פגועות מחוויות הטרדה מינית מאשימות ודורשות שהשר יתפטר, ועכשיו לפרסומות.
צריך לשפשף את העינים ולטפוח בחוזקה באפרכסת האוזניים: האלו! כולנו השתגענו?!
