במדינתנו ישנו חוק המחייב זוג להתחתן ולהתגרש תחת מוסד הרבנות הראשית לישראל. כאשר אחד מבני הזוג מחליט לפרק את קשר הנישואים וברור כשמש שלא ניתן לשקם את הקשר ופרידה מתבקשת ללא עוררין, היינו מצפים מבתי הדין לפסוק מידית חיוב גט, ואם הבעל לא יהיה מוכן לתת את הגט מידית או שיתנה את הגט באי אילו תנאים - בית הדין צריך לפסוק שהוא סרבן גט ולאפשר לחץ ציבורי על-מנת להביא למתן הגט מהר ככל האפשר.
במקביל, יש הפונים, בדרך רכה יותר, לגישור בין בני הזוג על-מנת לאפשר שיח מינימלי שיביא בדרכי שלום למתן הגט תוך הבנה שזה מחויב - וזאת כדי למנוע שיח ציבורי מיותר או פגיעה בילדים המשותפים. במקרים כאלה שבית הדין לא מעורב, אין מי שיוביל פסק הלכתי ואז יש לקרוא למי שמונע גט - סרבן גט מוסרי - במידה והוא מתנה את הגט בתנאים מסוימים ו/או מעכב אותו מסיבות שונות.
אלא שכל בר דעת במדינתנו יודע שאפשר לסחור בגט, ולדרוש תמורתו רכוש. לכן, גם כאשר ברור שהזוג לא יכול לחיות יחד, הגבר נוטה לסרב למתן הגט בטענה שצריך להסדיר את העניינים הכלכליים. ואז מתחיל משא-ומתן מתמשך הנגרר חודשים ושנים כולל כסף, זמן, משמורת על הילדים וכל דבר שעולה על רוחו. כל ניהול משאו מתן לפני מתן הגט, או התניית מתן הגט במשה וחיצוני כגון בחלוקת רכוש הינה סחטנות בחסות הגט - מוסריתו הלכתית. הגט הינו הלכתי גרידא, ומוסרית אין רשות לבעל לנפנף בו ולתבוע כנגדו תביעות מסוימות.
לכן מוסרית יש לשחרר את האישה שחרור הלכתי מידית ולאחרמ כן לתבוע את חלוקת הרכוש והממון. עיכוב גט כזה הגדרתו הברורה היא סרבנות גט מוסרית מהרמה השפלה ביותר ועינוי דין ללא שום הצדקה.
במקום שבית הדין יפריד בין הפן ההלכתי לפן הכלכלי - דייני בית הדין דוחפים את האישה לוותר על כתובתה ועל הזכויות המגיעות לה על-פי ההלכה- על-מנת לקבל את הגט. בתי הדין נוטים למשוך זמן רב את ההגדרה של סרבן גט הלכתי וזה לא מאפשר לפעול ציבורית מול אותו סרבן.
האם סירוב גט הוא עניין של זמן? האם לא ברור אחרי שלוש פעמים שגבר אומר שלא יתן גט הוא מסרב לתת אותו? האם אישה שבסך-הכל ביקשה להיפרד מבן זוגה צריכה להמתין חצי שנה (במקרה הטוב) על-מנת לצאת לחופשי? האם אישה צריכה לוותר על זכויותיה הבסיסיות ע"מ שהבעל יסכים לתת גט?
נשים בישראל ממתינות שנים רבות, ועוברות מסע ייסורים שלם. בתי הדין הרבניים לא עוצרים ועושים את חשבון הנפש המתבקש. השינוי במדיניות המעוותת הזו חייב לקרות. אנחנו כחברה צריכים לזעוק את זעקתם כי זה עלול לקרות לכל אחד מאתנו.