גם אחרי שהורשע על-ידי בית המשפט העליון כאינסטנציה סופית - נותר בעיניו הספק הגדול אם רומן זדורוב הוא אכן רוצחה של תאיר זאדה, לפני תשע שנים בקצרין.
אין לעומת זאת כל צל של ספק שגם בחלוף השנים הרבות - עדיין נותרה סוגיית רומן זדורוב כשהיא אפופת מסתורין, כאשר הנסתר רב בה על הגלוי. אם לא די בכך, היא מותירה אחריה גם משקעים כבדים מנשוא על דרך ניהול המשפט.
לא רק שלא נעשה צדק עם האיש שנגזר עליו מאסר עולם - גם משפט הוגן נמנע ממנו. בלא ראיות בדוקות של ממש, ובהסתמך על שני פסקי-דין בלתי-נהירים של בית משפט מחוזי, שמשום מה בחר בית המשפט העליון להחזיר אליו את התיק - נגזל מזדורוב החופש, כאשר כל הסימנים מעידים בעליל שהרוצח האמיתי מתהלך לו עדיין חופשי.
ללא קשר הכל בעטיין של שתי חוות-דעת גורליות של מומחים, שהיו אמורות להפוך על-פיו את גזר-דינו של אסיר העולם ולהוציאו סוף-סוף אל מחוץ לסורגים.. חוות הדעת הראשונה, של חוקר המז"פ המוביל בעולם, קבעה במפורש שאין שום התאמה בין טביעות-נעליו של זדורוב לבין אלה שנמצאו על מכנסיה של תאיר, ויתר על כן - אין גם שום ודאות שהדברים אמורים בכלל בטביעת-נעל.
חוות הדעת השנייה, של ד"ר
מאיה פורמן-רזניק, מומחית מן השורה הראשונה לרפואה משפטית, הייתה חד-משמעית לא פחות. היא קבעה מפורשות שהחתך בפניה של המנוחה לא בוצע בסכין יפנית, שאותה תיאר זדורוב בהודאתו. מקביעת המומחית גם עולה בבירור שמקור מוקדי הדמים בראשה של תאיר היה בחבלות נפרדות, שאין להן כל קשר לעדותו של זדורוב. על-אף הממצאים הבדוקים והברורים - מצאה הפרקליטות לנכון להתעלם מהם ולדחותם על הסף, בעוד בית המשפט העליון דווקא מחליט לגבות אותן.
ללא אחיזה אחרי ככלות הכל יש בשתי חוות הדעת כדי להעיד בעליל שזדורוב כלל איננו רוצחה של תאיר ראדה. יש בהן גם כדי להעיד שחוות דעתו של המומחה המשטרתי הישראלי, רב-פקד ירוו שור, שעליה התבסס גזר הדין, איננה אלא עורבא-פרח, ושאין לה שום אחיזה שהיא במציאות.
אבל, מעל לכל, יש בהרשעתו של רומן זדורוב כדי לעורר דאגה ממשית, באשר היא נסמכת על הודאתו של הנאשם בלבד, שנגבתה ממנו באמצעות מדובב, בעורמה ותחת לחץ. למותר לציין שקביעה שכזו איננה קבילה מבחינה משפטית, באשר יש תמיד מי שעלול להודות במעשה שכלל לא עשה, כפי שעשה זאת רומן זדורוב עצמו.
בשורה התחתונה ראויה עדיין סוגיית רומן זדורוב לדיון משפטי חוזר, חרף גזר הדין בעליון, ולו רק משום שראוי במקרה הסבוך הזה לייחס משקל מיוחד לדעת המיעוט של השופט
יורם דנציגר, שהטיל ספק בהרשעתו של זדורוב ובקביעותיהם של שני שופטי הרוב. למותר לציין שתהיה בכך גם תרומה נכבדה לקיומם של ההגינות והצדק.