החוצפנים

מכתבה של הילה גרסטל ליהודה וינשטיין בנוגע להתנהלותו של שי ניצן בעניינה של מאיה פורמן-רזניק, חשף פרטים מסמרי שיער על עבירות פליליות שבוצעו בצמרת הפרקליטות. עד השבוע לא ידענו, שד"ר חן קוגל זומן בידי פורמן-רזניק להעיד בתביעה שהגישה נגד המדינה. משמעות הדבר היא, שלעוה"ד רחל שילנסקי, אורית קורן ודינה זילבר היה אסור אפילו למצמץ לעברו בנוגע לתצהירו – אבל שלוש המוסקטריות העזו לדרוש ממנו לשנות את תצהירו. אלו היו עבירות בוטות של הטרדת עד, הדחה בעדות ושיבוש מהלכי משפט. ניצן נתן ונותן גיבוי לשלישייה העבריינית הזאת, וזה כאשר על ראשו שלו יש קילו של חמאה בדמות נסיונו הבלתי-חוקי למנוע את מינויה של פורמן-רזניק לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית. הוא גם נתן הסברים משתנים ובלתי-אמינים למהלך זה, ושיקר ביודעין כאשר סיפר לגרסטל שהוא מתכוון לשוחח על כך עם יהודה וינשטיין - בעוד שלמעשה הוא כבר נפגש איתו וקיבל את גיבויו לגירסה שימסור; קוראים לזה "תיאום גרסאות". ניצן לא מסתפק בכך. כפי שחשפנו כאן, הוא שיקר כאשר טען ששופטי בית המשפט העליון הביעו "עמדות שונות" בנוגע לחוות דעתה של פורמן-רזניק. האמת הפוכה ב-180 מעלות: יורם דנציגר, יצחק עמית וצבי זילברטל קבעו שיש לקבל אותה. ברוב חוצפתו, ניצן אפילו הפנה במכתבו לפסקאות הרלוונטיות בפסק הדין - כאילו יצא מתוך הנחה שאיש לא יטרח לקרוא. זה מתחיל להיראות כאילו ניצן פשוט לא מסוגל להגיד את האמת. זה מתחיל להיראות כאילו מדובר בליקוי אישיותי ואולי אפילו נפשי. לקרוא להתנהגותו "חוצפה" – זה יהיה בלשון המעטה. זו עזות מצח של מי שבטוח שהוא יכול לעשות הכל ולא יקרה לו כלום. למרבה הצער, עושה רושם שהוא צודק.

מעניין לעניין באותו עניין. זו הייתה השבוע תגובתה של לימור פלד, יו"ר ארגון הפרקליטים, למכתבה של גרסטל: "האופן שבו בחרה הנציבה להשתלח בפרקליט המדינה ובפרקליטות כולה מצביעה לדעתנו על איבוד עשתונות מוחלט וחציית קווים מצד עובדת מדינה בכירה נגד מערכת שלטון החוק. ההתנצחויות וההתכתשויות שמנהלת הנציבה נגד הפרקליטות בחודשים האחרונים, כמו גם העוינות העולה בבירור ממכתב זה, אינם מאפשרים לה להמשיך בתפקידה, הדורש אוביקטיביות ויחסי עבודה תקינים עם מבוקריה". אפילו בקני-המידה הייחודיים של פלד, זו חוצפה מרקיעת שחקים. אם מישהי משתלחת במשך חודשים, זו פלד. אם מישהי חוצה קווים, זו פלד. היא זו שמטרפדת את הביקורת, היא זו שמשקרת ללא הרף בנוגע להמלצותיו של אליעזר גולדברג, היא זו שמוציאה הודעות תוקפניות לתקשורת. חוץ מזה, ההתקפה של גרסטל על ניצן אינה יותר חריפה ממה שניתן למצוא לעיתים בפסקי דין; אז אולי לדעת פלד גם כל שופט שתוקף את הפרקליטות "אינו יכול להמשיך בתפקידו"? במחשבה נוספת, דומה שזה מה שהיא סבורה: כל מי שיש לו ביקורת על הפרקליטות – מתנקש בשלטון החוק.

נישאר ברחוב צלאח א-דין 28 ונעבור ללשכתו של דובר משרד המשפטים, משה כהן. השבוע שאלתי את דוברות המשרד באיזו זכות היא צינזרה שמות של נפגעי עבירה מכתב אישום שהפיצה לתקשורת בשבוע שעבר. התשובה הייתה מטרידה עוד יותר מאשר המעשה, משום שהדוברות הבהירה שהיא עושה ותעשה את זה בעוד מקרים, ושזה עניין של מדיניות: "כעניין של מדיניות דוברות, אנו נוהגים למחוק מכתבי אישום וממסמכים משפטיים שאנו מפרסמים פרטים אישיים של מעורבים ועדים, ואשר אין צורך ענייני בפרסומם. זאת, מתוך מטרה לגלות ערנות ורגישות גבוהה במיוחד בכל הקשור לזכויות נפגעי עבירה לפרטיות, אף מעבר לדרישות החוק, לרבות במצבים שבהם אין מניעה חוקית לפרסם את השמות והפרטים הללו". עם כל הידידות (האמיתית) לאנשי הדוברות, התשובה הזאת חצופה. הם באים ואומרים: החוק אומר דבר אחד, אבל אנחנו עושים דבר שני. החוק מחייב פומביות, אבל אנחנו מעדיפים למחוק. החוק מגדיר מה מותר בפרסום, אבל אנחנו מחליטים מה יתפרסם ומה לא. המידע הזה מצוי ברשותנו כנאמני הציבור, אבל נחליט בשבילו מה יידע ומה לא. עשו טובה לכולנו: קיימו את החוק. זה לא מסובך מדי.

"אני קיבלתי את הצעת בית המשפט לחזור בי מהערעור. חזרתי מהערעור מכל מיני סיבות, מסיבות משפחתיות, מסיבות שאין לי כסף להמשיך את ההליכים, אבל לעולם אזעק מהבטן ואזעק שנגרם לי פה עוול, אני לעולם אזעק שהתיק הזה היה תיק 'מזוהם' ויש לי הוכחות לדברים האלה, שהמשטרה 'בישלה' לי הכל. עשיתי טעות". זהו אקורד הסיום של ראש עיריית רמת השרון לשעבר, יצחק רוכברגר, בתום ההליך המשפטי נגדו. תזכורת: רוכברגר הוציא במרמה 118,000 שקל מקרן ההשתלמות של עובדי הרשויות המקומיות, כאשר שימש כיו"ר שלה, באמצעות הגשת חשבוניות על הוצאות כמו טלוויזיה לביתו ושיעורי אנגלית לבתו. משום מה הוא לא הואשם בגניבה, ומשום מה המדינה הסתפקה בששת חודשי עבודות השירות שנגזרו עליו. למרות זאת, לחוצפן הזה יש טענות לכל העולם חוץ מאשר לעצמו. החוצפן הזה ניסה להתחיל את הקלון שלו כמה שיותר מוקדם, מתוך מחשבה שאחרי שבע שנים יחזור לחיים הציבוריים. החוצפן הזה ביקש להתחיל את ריצוי עבודות השירות אחרי פסח, כמעט שנה לאחר שנגזר דינו. במצעד הארוך של ראשי רשויות מקומיות מושחתים, רוכברגר בהחלט מועמד לפרס שיאן החוצפה.

"כל זמן שהדבר לגיטימי ורוצים להגיע להארכה וזה במסגרת החוקה, אז זה מותר לעשות. אני חושב שזה ספורטיבי לחלוטין, אין פה שום דבר לא ספורטיבי. להחטיא עונשין זה מותר, לקלוע סל עצמי זה אסור". תגובתו של יו"ר מכבי תל אביב, שמעון מזרחי, לפארסה של קבוצתו בסיום המשחק מול דרושאפקה (17.12.15), כאשר השחקנים החטיאו בכוונה בניסיון להגיע להארכה, בה אולי יצליחו לנצח בהפרש הדרוש. דומה שרק מזרחי יכול להגיד דברים כאלו. רק מזרחי, הבטוח שהעסק הפרטי שלו ושל דייוויד פדרמן הוא מותג לאומי הזכאי לסיוע מקופת הציבור, יכול שלא להתבייש במופע אנטי-ספורטיבי בעליל ששודר לכל אירופה והכתים את שמו של הספורט הישראלי. רק מזרחי, שלא רואה אף אחד ממטר, יכול לתת גיבוי להפרה כה בוטה של עקרונות יסוד ספורטיביים.

מעבר לשאלה האם מעשיה של בר רפאלי היו עבירה פלילית או רק מחלוקת אזרחית, דומה שאי-אפשר לחלוק על העובדה שהם היו חוצפה ממדרגה ראשונה, וחמור מכך: חוצפה סדרתית. הגברת הזאת החליטה שלא מתאים לה לשרת בצה"ל, אז היא התחתנה בצורה פיקטיבית עם דוד מבוגר – גם עבירה של קבלת דבר במרמה וגם עבירה של תצהיר שקרי. הגברת הזאת החליטה שלא מתאים לה לשלם מיסים בישראל, אז היא הכריזה על עצמה כתושבת חוץ. הגברת הזאת החליטה שלא מתאים לה שיצלמו את חתונתה, אז היא דרשה לסגור את המרחב האווירי. הגיע הזמן לומר: די. מאסנו בחוצפה הזאת. מאסנו במישהי שחושבת שהמדינה שייכת לה. מאסנו בפרצוף שהשתלט על כל קירות אולם הנוסעים היוצאים בנתב"ג. מאסנו בסיפורי הרכילות על שורת הגברים הבלתי-פוסקת שעברה במיטתה. מאסנו בתמונות המלוקקות של מסיבות הרווקות ברחבי תבל. אני הייתי מחזיר לה את הדרכון, בתנאי אחד: שלעולם לא תחזור לכאן.