מבצעיו של פשע השנאה בכפר דומא אינם ראויים לשום הקלה בתנאי מעצרם. אחרי שרמסו ברגל גסה את זכויות האנוש של קורבנותיהם החפים מפשע - שוב אין הם זכאים לחקירה בתנאים שתובעים להכתיב עבורם בני משפחותיהם וכל מי שמשמשים להם כמליצי יושר.
צביעותם של המתנגדים לחקירת השב"כ ביד קשה אינה יודעת גבולות. בה בעת שהם מבקשים להכשיר את השרץ בשמה של "הגאווה היהודית" - הם אינם בוחלים לעשות שימוש זול ולדבר בשמן של סיסמאות מוכרות של השמאל על "זכויות היסוד", "זכויות האזרח" ו"זכויות האדם" שכביכול מגיעות להם.
הם שוכחים שלא ניתן להנהיג איפה ואיפה בין טרור יהודי לטרור ערבי. שניהם הם פירות באושים ועשבים שוטים שיש לעקרם מן השורש. יתר על כן: על המעשה שעשו לא יכולה לחול שום מידת-רחמים ויש להשית עליהם את כל חומרת הדין.
ביד חזקה מדרך הטבע אין עצורי השב"כ עשויים ללקק דבש בחקירתם וליהנות בה, רחמנא לצלן, מליטופים כלשהם. הדעת נותנת שזו מלווה ביד חזקה ובזרוע נטויה - שהרי לשם כך קיים השב"כ. מן הסתם אין דרך אחרת סבירה כדי להוציא את המידע הדרוש מן הנחקרים, על אחת כמה וכמה כאשר הדברים אמורים באנשים קשוחים כפרדות, שמחמת אמונתם ומצע-חייהם, החליטו לשתוק ולא לדבר.
כך או אחרת, למותר לציין שהחוק מאפשר לשב"כ לנקוט במקרה קיצוני שכזה באמצעים הדרושים לו, לצורך פענוח מעשה הנבלה שנעשה במחשכים, ושעדיין אפוף לא מעט מסתורין. הדעת נותנת שלמבצעיו הנפשעים של המעשה יש הזדמנות "ליהנות" מחקירה ביד רכה יותר, וזאת כמובן בתנאי שישתפו פעולה עם חוקריהם.
בשורה התחתונה אין מבצעיו של פשע השנאה רשאים בכלל להתלונן על אכזריות כלפיהם ועל עינויים המבוצעים בגופם, שעה שהם עצמם נקטו באותו המטבע בקורבנותיהם שבכפר דומא. אחרי ככלות הכל נוהגים כלפיהם החוקרים על-פי הכלל הידוע של "אם רשע - תתאכזר!"