ערעור זדורוב: תוצאה צפויה מראש

זדורוב כמובן איננו דרייפוס, ויסלחו לי מוקירי זכרו של דרייפוס על שאני מזכיר את שמו במחיצה אחת עם הגוי השקרן (ואולי גם הרוצח) הזה. אבל בדומה לפרשת דרייפוס, גם הסיפור שסביב משפט זדורוב מתמקד במאבק בין נאמני הממסד לבין החושדים שהממסד מנסה לחפות על טעויותיו. את מקומו של הממסד הצבאי בצרפת של אז ממלא הממסד המשפטי בישראל של היום, הכולל את המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט. ואת מסקנתי בקשר להחלטותיהם של דנציגר ועמית גיבשתי עקב עמדותיהם בשני משפטים שגם הם עמדו במוקד העניין הציבורי: משפט קצב ומשפט הדיבה של הסרן ר' נגד אילנה דיין. בניגוד למשפט זדורוב, שבו אין כל סיבה להגדיר את מתנגדי הממסד כנאמני הצדק, כי קשה מאוד לדעת איפה הצדק, בשני משפטים אלה היה ברור לחלוטין שמצידו האחד של המתרס ניצב הממסד המשפטי, ומצידו השני הצדק. דנציגר היה השופט היחידי מבין השמונה שדנו בעניינו של קצב שהתייצב לימין הצדק, ופסק לטובתו של קצב, ולעומתו, עמית התייצב לימינה של יקירת הממסד המשפטי, אילנה דיין, שסיפרה לנו שחיילי צה"ל חגגו את הריגתה של ילדה קטנה שהייתה בדרכה לבית הספר. [במאמר מוסגר יוזכר שלמרות שדיין הוכיחה שלאנשי שוברים שתיקה המעלילים עלילות דם על חיילינו יש הרבה מה ללמוד ממנה, התייצבו לצידה, וניסו לשכנע את הסרן ר' לבטל את תביעתו, האלוף גיורא איילנד והרב-אלוף משה יעלון]. האמת היא שבדיון הנוסף בעניינה של דיין הצטרף דנציגר לשאר שופטי בית המשפט העליון, פרט לאליקים רובינשטיין, שפטרו את דיין מהחובה הבלתי אפשרית להוכיח שאמת דיברה. למרות שניתן לומר לזכותו של דנציגר שהדיון הנוסף התקיים בנושא עקרוני הקשור לחופש העיתונות, אין ספק בכך שבדיון נוסף זה מילא רובינשטיין את תפקידו של הצדיק היחידי בסדום. בסופו של דבר, וכפי שצפיתי, נותר השופט עמית נאמן לממסד המשפטי, והרשיע את זדורוב, ואילו השופט דנציגר לא היסס לצאת כנגד הממסד, וזיכה. יש לשער שגם השופט רובינשטיין היה מזכה. ועתה יש לעבור לדיון במשפט עצמו, שבמהלכו נתגלה לעינינו ראיות חד-משמעיות לאשמתו של זדורוב, ולעומתן ראיות לחפותו, שלדעת השופט דנציגר די בהן כדי לזכותו מחמת הספק, ואילו לדעתי הן אינן פחות חד-משמעיות מהראיות לאשמתו. החלוקה למחנות שאחד מהם מאמין בלהט בחפותו של זדורוב, והשני באשמתו, נובעת מכך שההיגיון הפשוט מסרב להאמין בקיומן של ראיות מוצקות המצביעות בכיוונים מנוגדים לחלוטין. אבל העובדות שמות ללעג את ההיגיון הפשוט הזה. וראשית יש להזכיר את האבחנה המדויקת שאותה הציג השופט עמית: זדורוב לא הודה אלא התוודה. הוא ישב בשקט עם חברו לתא, שהיה לאמתו של דבר מדובב משטרתי, וסיפר לו בלחש כיצד רצח את תאיר ראדה. ולא רק שסיפר כיצד רצח אותה, אלא גם אמר: "את כל הראיות ניקיתי", ועל הדם שלדבריו השאיר בשירותי הבנים אמר: "זה טפטף מהידיים שלי". מי שמדמיין את זדורוב העובר עינויים קשים שבסופם הוא מוכן גם להודות שרצח את ארלוזורוב, פשוט משטה בעצמו. ולעומת זאת, מי שקורא את תיאור התוודותו של זדורוב בפני המדובב, המופיע בסעיף 99 לפסק הדין בערעור שכתב דנציגר, וסעיף 85 לפסק הדין שכתב עמית, משתכנע מעבר לצל צילו של ספק שזדורוב הוא הרוצח. ולכך יש להוסיף את המכנסיים שלדבריו הוא גילה לפתע שהם צרים עליו בדיוק ביום שבו בוצע הרצח, וזרק אותם יומיים לאחר מכן, ואת העובדה שאחרי שיחה עם מעבידו שסיפר לו שילדה נרצחה בבית הספר, הוא אמר לאשתו שילדה נפלה מאסלה בשירותים, בשעה שמעבידו משוכנע שהוא לא הזכיר שתאיר ראדה נרצחה בשירותים ואפילו לא ידע זאת בזמן שיחתם, ולבסוף את התעניינותו בסכינים ובמעשי אלימות, ואת העובדה שהוא הכה את אחיו בצורה כה אכזרית, עד שבמשך שנים נמנע אחיו מלהחליף אתו מילה.

אבל יש גם צד שני. וראשית יש להזכיר שזדורוב התוודה בפני המדובב אחרי שמוקדם יותר באותו יום הוא סיפר למדובב על כוונתו להתאבד ונשלח לבדיקה פסיכיאטרית. ומה שחשוב עוד יותר: זדורוב שיקר כל כך הרבה פעמים, וקשקש כל כך הרבה שטויות על האפשרות שהוא רצח ואיננו זוכר זאת, עד שהוא גורם לנו להרגיש שאם יש מישהו שמסוגל לתאר בפרוטרוט רצח שלא ביצע, זדורוב הוא האיש. כותרת המאמר הראשון שכתבתי על הנושא, מיד אחרי שקראתי את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, הייתה "ההרשעה מתבקשת, הספק נותר". מאז ועד עתה נתווספו לידיעתי רק פרטים המטים את הכף לטובת הספק, מבלי שנתווסף אפילו פרט אחד לכף החובה. להלן יוזכרו שני הפרטים החשובים: 1. למרות שהשופט דנציגר הגיע למסקנה שעדותו של המומחה האמריקני לטביעות נעליים, ויליאם בודזיאק, היא חסרת משקל לחלוטין, הוא ערער על קביעתו של המומחה המשטרתי, רב-פקד ירון שור, לפיה כמעט אין ספק בכך שטביעות נעליו של זדורוב נותרו על מכנסיה של תאיר ראדה. ואחרי שהשופט עמית הטיל ספק בכשרותו של דנציגר לפסול חוות דעת של מומחה, כתב דנציגר: "חשוב לי להדגיש כי תמונת מכנסי המנוחה והשקפים ששור הניח על גביה, כמו-גם המצגת שהכין הכוללת עשרות תצלומים והשוואות לגבי הטביעות, עמדו לנגד עיני ונבחנו על-ידי בקפידה, שעה שקיבלתי החלטה בסוגיה שבמחלוקת בתיק הנוכחי." בהתחשב בעובדה שחוות דעתו של שור היא שגרמה לי לכתוב שההרשעה מתחייבת, די היה במסקנתו זו של דנציגר כדי לשנות את דעתי. 2. בעמודים 66,65 לערעור שהוגש לבית המשפט העליון על-ידי עורכי הדין הרמלין ולייסט מהסנגוריה הציבורית, מתואר במפורש כיצד זדורוב סיפר לחוקריו שהוא רצח את תאיר ראדה בחדר השרותים, ולא(!) בתוך תא השרותים. רק אחרי ששני חוקריו, כל אחד בתורו, אמרו לו "בתוך התא... מה עשית בתוך... בשני, בזה, בתא השני... ", אמר זדורוב "נראה לי שהיא נפלה לתוך תא שתיים". כיוון שהממצאים בזירה הצביעו על כך שתאיר ראדה נרצחה בתוך התא, ובשום פנים באופן לא בחדר מחוץ לתא, מוכיחים ציטוטים אלה מהחקירה שלזדורוב לא היה שמץ של מושג כיצד היא נרצחה. ולעומת זאת, בפסקה השנייה של סעיף 114 לפסק הדין שלו מספק דנציגר תיאור אחר לפיו לדבריו של זדורוב עמדה תאיר ראדה בין התאים הראשון והשני, ושהיא ניסתה להיכנס לתא אך לא הספיקה לסגור את הדלת. כיוון שתמליל חקירתו של זדורוב לא ניצב לנגד עינינו, אי-אפשר לדעת מי מספק את התאור הנאמן למציאות, המערערים או השופט. אני נוטה לקבל את התאור המוצג בערעור, וברור שלפחות בנושא זה, ניתן להגיע לחקר האמת. כך או כך, אחרי שהשופט דנציגר הטיל ספק רציני בחוות דעתו של רב-פקד ירון שור בקשר לטביעות הנעליים, ההוכחות היחידות לאשמתו של זדורוב הן דבריו שלו, המצביעים לכאן ולכאן. ולעומת זאת, קרוב לוודאי שהיה אדם אחר בתא השרותים שבו נרצחה תאיר ראדה, והוא יצא לתא הסמוך בעוברו מעל הקיר המפריד בין התאים, והשאיר עקבות נעליים הטבולות בדם על מכסה האסלה, על מיכל הדחת המים (הניאגרה), ועל הקיר המפריד בין התאים. קשה מאוד לקבל את הסברו של השופט עמית, שהוצג בסעיף 52 לפסק הדין שכתב, לפיו אחד מהאנשים שהגיעו לחדר השרותים אחרי שנתגלתה הגופה, הוא שהשאיר עקבות אלה. סביר יותר להניח שאם אכן זדורוב הוא הרוצח, אחת הילדות שנכנסו לשרותים אחרי הרצח ראתה את התא הסגור שברצפתו דם, נכנסה לתא מתא אחר דרך הקיר המפריד בין התאים, וכך גם יצאה. אבל סביר לא פחות להניח שמי שהשאיר את טביעות הנעליים האלה היה הרוצח. ולסיכום, רק מי שמסרב להתמודד עם אי-וודאות יכול להיות משוכנע שהראיות שהוצגו במשפט הוכיחו שזדורוב חף מפשע, או שהוא הרוצח. רק מי שמסרב להכיר במציאות יכול להציג אדם שסיפר בלחישה כיצד רצח את תאיר ראדה, כאדם שכל הראיות כנגדו נתפרו על-ידי המשטרה. אבל גם רק מי שמסרב להכיר במציאות יכול להתעלם מהראיות המצביעות על כך שאותו אדם התוודה על רצח שלא ביצע. אשר על כן, לדעתי, למרות שבהחלט ייתכן שזדורוב הוא הרוצח, קיים ספק סביר באשמתו.