סיכוייו של ראש הממשלה לשעבר,
אהוד אולמרט, לזכות בחנינה הם אפסיים עד בלתי קיימים. כך מעלה בדיקת החוק והנהלים שנקבעו לאורך השנים.
מתן חנינה מחייב הגשת בקשה מטעם האדם המורשע. הבקשה מועברת למחלקת החנינות במשרד המשפטים, המעבירה את המלצתה לשר המשפטים (לאחר קבלת מידע מודיעיני מן המשטרה וחוות דעת של שירות בתי הסוהר) וממנו - לנשיא המדינה.
מחלקת החנינות במשרד המשפטים מדגישה: "נשיא המדינה מוסמך להקל בעונשי מאסר, או להמירם בעונשים אחרים. מוסד החנינה אינו מהווה תחליף לערכאת ערעור, ואינו מהווה ערכאת ערעור נוספת, ולפיכך הקלה בעונש מאסר בפועל ניתנת רק במקרים חריגים ויוצאי דופן במיוחד, ורק כאשר יש שינוי משמעותי בנסיבות לאחר שבית המשפט אמר את דברו".
בנובמבר 2010 פסק בג"ץ, בהרכב של תשעה שופטים, כי סמכותו של הנשיא בתחום החנינות אינה מוחלטת. בלא חתימת קיום של שר המשפטים - אין תוקף לחנינה, ולא ניתן לכפות על שר המשפטים לתת את חתימתו, קבע ההרכב בפסק דין שכתבה הנשיאה דאז,
דורית ביניש.
יתרה מזאת: מתן החנינה כפוף לביקורת שיפוטית, כך שבג"ץ יכול להתערב ולבטל את החלטת הנשיא. ביניש אמרה באותו פסק דין: "אין לזנוח את העיקרון לפיו אין סמכות שלטונית שאינה כפופה לבקרה, לרבות כאשר מדובר בסמכויות הנתונות לנשיא המדינה... בקרה זו, ראוי שתופעל במתינות ובהתחשב בטיבה של סמכות החנינה ובמעמדו הרם של נשיא המדינה, שהוא בעל הסמכות".
לדברי ביניש, "דווקא ייחודיותה של סמכות החנינה - שהפעלתה כרוכה בשיקולים לבר-משפטיים של חסד ורחמים; סמכות שלא חלה עליה חובת הנמקה; סמכות שתוצאתה עשויה להיות התערבות ושינוי פועלן של כל אחת משלוש הרשויות האחרות - היא המחייבת קיום הליך של בקרה וביקורת, גם אם אלה יישמרו למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם עולה חשש כי החלטת הנשיא לוקה בחוסר סבירות קיצוני או מונעת משיקולים זרים".
לדעת ביניש, הביקורת על החלטות החנינה של הנשיא צריכה להיעשות במסגרת חתימת הקיום ולא בדיעבד, רק לאחר קבלת ההחלטה. כלומר: שר המשפטים יכול למנוע מראש, במקרים חריגים, מתן חנינה - במקום מצב בו בית המשפט יצטרך להתערב לאחר מעשה בהחלטתו של הנשיא.
כל אלו מובילים למסקנה, כי קלושים ביותר הסיכויים שאולמרט יזכה לחנינה, ודאי עוד לפני שיחל לרצות את עונשו ב-15.2.16. בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון כבר הביאו בחשבון את כל הנסיבות לקולא להן טענו סנגוריו של אולמרט, ולצד זאת ציינו את חומרתה של עבירת השוחד ואת הכלל לפיו העונש חמור יותר ככל שמעמדו של העבריין גבוה יותר. לאור זאת, אין כל הצדקה להתערבות חריגה של הנשיא ראובן ריבלין.
יתרה מזו: אין אפשרות ממשית שמשרד המשפטים ימליץ על חנינה חודש וחצי בלבד לאחר שאולמרט הורשע - ובלא המלצה שכזו, תוכל השרה
איילת שקד להימנע מלחתום על חנינה, אפילו אם ריבלין יחליט להעניק אותה. דבריו של אולמרט מיד לאחר פסק הדין בעליון, ולפיהם מעולם לא קיבל שוחד, מרחיקים אותו עוד יותר מן החנינה, בשל סירובו להודות במעשיו ולהביע חרטה עליהם; ואם יעשה זאת בהמשך - תעלה השאלה האם לא מדובר בדברים שמן השפה ולחוץ בלבד, לצורך קבלת החנינה.
