אין ספק שאחת הלקונות המרכזיות בדין הפלילי נמצאת בסעיף הפוטר מעונש את אלה המאובחנים כלוקים בנפשם.
המחבל הצעיר הזה, היוזם והמתכנן, שלוקח נשק חם בכוונה לרצוח יהודים, העורך הצגת הערכות בטרם יעמוד כלוחם בקומנדו ימי כלשהו או כל כוח גרילה אחר, ובכיוון נחוש למטרה סוחט את ההדק... עלול להיחשב באולמות בתי המשפט, בעזרת עורכי דין ממולחים הנעזרים בחוות דעת רפואיות, כאחד ש"איננו יודע מה הוא עושה, לוקה בנפשו, והוזה הזיות..." ולכן כבוד השופט מתבקש ליתן נגד הרוצח צו אישפוז בבי"ח פסיכיאטרי, ומיד לאחר מכן לשחררו לעולם החופשי.
יגאל עמיר האבא או האימא השוחטים את ילדיהם (אחד, שניים או שלושה) יוצאים לאחר מעשה וטוענים שלא היו אחראים למעשיהם. זה יכול להתחיל מצו "אלוהי", דרך "עירפול חושים", ועד "הזיות" כאלה ואחרים שדירבנו אותם לבצע הזוועות הללו.
מעניין מי קבע שההזיות של
יגאל עמיר אינן עומדות בקריטריונים ההזויים של החוק הפלילי? הרי בקלות ניתן היה לראותו היום מתהלך בינינו חופשי מחייך חיוך של ניצחון, אותו היו מפרשים כולם כ"שם על כולם פס אחד גדול".
היריה הסניגורית/"רפואית" הראשונה הנשמעת מיד לאחר כל אירוע זוועה כזה של נטילת חיי אדם על-ידי רוצח או רוצחים חייב להביא לסלידה המונית שאיננה יכולה להיעצר בשטויות "החוקיות" שאיזה מחוקק צר אופק בלשון המעטה החליט עליו – וחייב בכך את בתיהמ"ש לשחרר חלאות אדם לחופשי.
יואילו בטובם אותם מחוקקים גאונים להוסיף לאבחנות רפואיות פסיכיאטריות כאלה – חוק ערוץ כליאה חופף לבתי הסוהר הסטנדרטיים, במיבנים הדומים לבתי חולים כאלה ואחרים. דבר אחד איננו צריך להיות שונה בין עונשי סוגי הרוצחים: גדר בטון ענקית מסביב אזור כליאתם וריצוי מלוא העונש כפי שקובע החוק והחלטות ביהמ"ש בגין הרצח.
