בשני סוגי קדושה נתקדש בכור-אם: בקדושת ראשית ובקדושת כהונה ומשתי קדושות אלו נפדה הבכור. את קדושת הראשית, ניתן להבין כפי שלמדנו מהרב אליעזר מלמד שליט"א, בכך שבכל דבר ראשוני, בראשיתי, מתגלה יותר יד ה. כשהאדם נפגש לראשונה עם משהו חדש, שנברא זה עתה, כמו תינוק למשל, ליבו מתפעם, והוא מתקרב יותר לאמונה. וכן מבאר המהר"ל מפראג (גבורות ה' פרק לח), שכל דבר ראשוני דומה במידת מה לבורא יתברך שהוא 'ראשית המציאות', ולכן ישנה קדושה בבכורות. יש קדושה בפירות הראשונים שגדלים מחדש בכל שנה על העץ, עד שאיננו רשאים לאוכלם, ועלינו להעלותם לירושלים לכהנים, ולקיים בהם את מצוות הבאת הביכורים. כמו-כן, יש קדושה בבן הראשון שנולד, עד שאינו יכול לחיות חיי חולין רגילים בעולם הזה, מבלי שנפדה אותו כמצוות התורה.
דווקא הקדושה והמעלה המיוחדת, שמתגלה בבן הבכור, עלולה ליצור סיבוך הן אצל ההורים והן אצל בנם. ההורים במשך הזמן נוטים להתגאות יתר על המידה בבנם הבכור, עד שהם עלולים לחשוב שהוא שייך להם והם אדוניו, ולשכוח שהם בסך-הכל שליחים ושותפים להורדת נשמתו של בנם לעולם וחינוכו לדרך התורה והמצוות. אנו, כולנו, שייכים לקדוש ברוך הוא.
בנוסף לכך, ההורים נוטים לתלות בבנם הבכור תקוות גדולות ומוגזמות, דבר שעלול לטפח אצלו מידות, כלומר תכונות שליליות, כדוגמת גאווה, אנוכיות ופרפקציוניזם.
פלא הלידה כנגד תכונות אלו של ההורים שעלולות להיות מוקרנות אחר כך לבנם, באה התורה ומחייבת את האב לפדות את בנו. כדי להדגיש, אל תחשוב שהבן הזה הוא יצירתך והוא שלך. למעשה הוא קדוש ושייך לה', וכדי שיוכל לחיות חיי חולין בעולם הזה, עליך לפדותו.
כלומר, מצווה זו, היא הראשית והתכלית, של החינוך לענווה. בכך, שהאדם מייחד את בכורו, לקדוש ברוך הוא, בכך הוא מודה להשם יתברך על פלא החיים, על פלא ההצלה ממצרים, על פלא לידת העם היהודי, על פלא הלידה, על פלא קיומו וייעודו של היהודי. מחטא הגאווה נולדים הקנאה התאווה והכבוד המוציאים את האדם מן העולם. ההפך מכך, הוא שיא ההודיה וההודאה להשם יתברך. השיא הזה, הוא מצוות פדיון בכורות. במצווה זו מפרסמים ומזכירים את החסד שעשה ה' עמנו בעת שהוציאנו ממצרים, והרג את בכוריהם ואת בכורינו הציל. לחסד זה אנו מייחלים מאז ולתמיד. כלומר, יש בהודיה ובהודאה זו גם בקשה ותפילה להמשך נס ההצלה.
במצווה זו יש גם רובד פנימי, כביטוי לקדושה המיוחדת שיש בישראל, שהרי כל בכור באופן טבעי קדוש, וכדי שיוכל לעסוק גם בענייני החול של
העולם הזה, צריך לפדותו.
יש כאן אמירה מאוד משמעותית, שכותרתה: קדושת הילדים. הילדים שלך קדושים. עליך להתייחס אליהם כפי שמתייחסים לקדושים. כלומר, לכבדם, לטפחם, להיזהר בהם, לשמור עליהם, להגן עליהם, לקדם אותם, ולהעמידם בראש סדר העדיפויות. הם האוצר והנכס האמיתי הנצחי של האדם. ביחסך לילדים באה לידי ביטוי הנוכחות והמשמעות של קדושה בחייך.
לבכור הייתה גם קדושה נוספת, קדושת המנהיגות הרוחנית, קדושת כהונה, לפי שהיה מיועד לתפקיד במקדש אך שוחרר מתפקיד זה לאחר חטא העגל. לפיכך, יש לבכור שתי קדושות: קדושת ראשית וקדושת כהונה. קדושת החיים וקדושת המנהיגות. הלויים החליפו את הבכורים וקיבלו את תפקיד הכהונה. פדיון הבן הרגיל הוא פדיון מקדושת ראשית, והפדיון החד-פעמי של בכורי ישראל במדבר הוא פדיון מתפקיד כהונה. הקדושות האלה נמצאות בנו וביותר בבכורים.
מאז ומתמיד, בנו וביותר בבכורות קיימת קדושה כפולה זו, של קדושת החיים, ושל קדושת המנהיגות, וזו גם משימתנו ומשימתם להביא למימוש נכון וקדוש של קדושות אלה. על קדושת המנהיגות נרחיב בדיוננו הבא.
