השנה היוצאת לא הייתה שנה טובה לרעיון הציוני. כבר בסוף 2015 הסתבר כי זו הייתה שנה שהתאפיינה בחוסר סובלנות קיצוני ובפיתוח אתוס פוליטי מסוג חדש: ראית היריב הפוליטי כאויב וכבוגד, ראיה המצדיקה גם מאבק פוליטי החורג מגבולות המקובל, בתוקפנות הגלומה בו. וגם ביעדים רחוקים בחו"ל.
שנת 2016 "מבשרת" החמרה של תהליך זה. היא מסתמנת כשנה בה עתיד הקרע בין ימין לשמאל להעמיק, ולקבל שוב ממדים היסטוריים, כפי שהיה ערב מלחמת העצמאות. התהום שבין הצדדים אף מתאפיינת בפאזה חדשה: פעילות נמרצת בחו"ל נגד הרעיון הציוני. ולמען שבירת מוחלטת של הקונצנזוס הלאומי הגנוז בו. על-פי אירוניה מוזרה של ההיסטוריה היהודית והמדינה היהודית בארץ ישראל, הפרימה קיצונית יותר ורחבת ממדים יותר, כאשר החלק האחד נסחף אל מחוץ לקונצנזוס הציוני בכלל. הצד השמאלי של המפה הפוליטית מחפש ומוצא אופקים אחרים לתסכולו במרחב החוץ-ציוני. אולי מוזר הדבר שתהליך כזה מתרגש דווקא עכשיו על החברה הישראלית, אולם ככל שחולפים הימים הוא נראה בבחינת עובדה. השמאל מתרחק בעוצמות צנטריפוגאליות הולכות וגוברות מהמרכז (הציוני). אפשר לבחון תהליך זה כאשר אנו ממקדים את מבטנו אל פעולות וארגונים שונים כמו המסע של פעילי שמאל (ובכלל זה מסע אישי במיוחד של אלון ליאל בגיבוי חזק, ארגוני ותקציבי של ארגוני שמאל), בפרלמנטים הזרים, דווקא במדינות שנחשבו עד עכשיו לאוהדות ישראל, למען הכרה של אותם פרלמנטים ב"מדינה" הפלשתינית. בתשובה לשאלות הסביר ליאל כי בהעדר הסיכוי להחליף את השלטון בישראל עצמה, הוא פועל בחו"ל כדי להשיג (??) אותה מטרה. ארגונים כ"שוברים שתיקה" פועלים במרץ ובנחישות כדי לפגע במסד הביטחוני של מדינת ישראל. ארגונים אחרים כגון ארגון "זוכרות", שם לו כמטרה מרכזית לערער את הלגיטימיות של ההתיישבות היהודית במרחב שבין הים לירדן. במסגרת התהליך כל צד מקצין עמדות ומשחיז את לשונו וציפורניו... כאשר המטרה המרכזית להתקפות השמאל היא, איך לא, ראש הממשלה.
פוליטיקלי קורקט הכוחות אינם שווים. בצד הימני של המפה הפוליטית אומנם רב כוחו של הימין והוא אשר הרכיב את הממשלה, אולם בצד השמאלי של מפה הפוליטית ניצב שמאל מאורגן היטב, לו מקורות תקציביים נדיבים, ולצידו גם שני בעלי ברית רבי כוח: התקשורת והמערכת המשפטית. הדוגמאות ללהיטותה של התקשורת לסייע ככל האפשר לשמאל, במיוחד אם המסרים שלו מתובלים בשנאה לנתניהו, הופכת אותה באופן מוזר ביותר ללגיטימית בעולם של הפוליטיקלי קוקרקט הישראלי. הם נראים ונשמעים בכל מקום. כך לדוגמה הובא ביום ראשון השבוע בתוכניתם של
שי גולדן ושרון כידון, ראיון הזוי עם שחקן (לא מליגה א', יש לציין),
מנשה נוי, פעמיים, על-מנת שיביע את משנתו ושנאתו היוקדת לרה"מ, וזאת בשעות של הפריים-טיים. מוחמד בכרי הידוע (ג'נין ג'נין), נשלף שוב מהמקפיא ופתח אף הוא בהתקפה אישית על רה"מ. הופעתו של ראש הממשלה במוצאי שבת, במקום בו נרצחו שני ישראלים, במסע הרצח של נשאת מילחם, זכתה במטח של ביקורת. לא הוצגה כל תשובה לאלימות המילולית הגסה שהופגנה בשעות של שיא הרייטינג. כל התהליך המוזר הזה תרם למצג האומר כי ראש הממשלה מופקר, בעזרת התקשורת, למצב של לינץ' ציבורי קבוע.
המאבק סביב ה"פליי-ליסט" של
גלי צה"ל, מסמן גם דפוסים של קואליציות עתידיות. מול טענות הזויות על
חופש הביטוי, המתערער כביכול, מופיעות טענות על קיפוח המגזר המזרחי במוזיקה הישראלית המשודרת. שנת 2016 תהיה שנת ההכרעה גם בתחום הזה (או שאולי תסתיים בסגירת התחנה).
קווי גבול חדים מסתמנים גם בתחומים אחרים.
המחנה הציוני ראוי שיקרא מחנה הפוליטיקלי קורקט משום שאין הוא ציוני באמת. ביטוי לכך ניתן בתמיכתו הדוממת בנוכחות האלימה של פליטי העבודה הסודנים/אריתראים, בדרום תל אביב. המערכת המשפטית והשמאל כמובן, נחלצו תוך גיוס "חמלה", לבקשת נשיאת ביהמ"ש העליון, כלפי המהגרים. גם נמצאה בינתיים דרך עוקפת את מנגנוני הבקרה למיניהם, כאשר "יבוא" של "תיירות", מאריתריאה, מוצא את ביטויו בעליה של מאות אחוזים בלידת צאצאים לפליטי העבודה הנ"ל בדרום ת"א. המחנה הציוני הדף עד כה כל ניסיון לגייסו למאבק תומך בתושבי שכונות הדרום. מישהו קרא למחנה הזה סוציאל-דמוקרטי?
הנה כי כן שנת 2016 עשויה/עלולה להביא בכנפיה בראש ובראשונה העמקת הקרע הפוליטי בין ימין ושמאל, כאשר מכונת החקיקה בכנסת, מופעלת במרץ על-ידי הליכוד ועל-ידי שרת המשפטים, לסגירתן של מיני לקונות משפטיות שהותירו אחריהן ממשלות קודמות לדורותיהן, כולל חוק העמותות.
